החיים עם המוות

 

לפחות פעם ביום, בחריפות עצומה, אני פוגשת במותי העתידי.

לעתים זה קורה מתוך בהלה על כמעט תאונה, כמעט נוכחות במקום אסון. בגלל מותו של אדם אחר.
אבל לעתים תכופות יותר תודעת המוות מזנקת ברגעים של אושר גדול. בעת הליכה בשביל בטבע אני חושבת, אם אמות היום, הרי שאמות מאושרת. בעת שאני מנשקת את ילדי אני תוהה אם יזכרו אותי אם אמות עכשיו, האם כל האהבה שהשפעתי עליהם תיוותר עמם. אחרי שאני כותבת טקסט נורא במיוחד אני מבקשת מהאל שישאיר אותי בחיים מספיק זמן כדי שאוכל לערוך אותו.

מדי יום. כמו מגזרת נייר אני נחתכת מתוך חיי אהובי, מותירה רק קווי מתאר.
מנסיוני, המתים אינם נוכחים בחיי מדי יום. אני יכולה להיות מאושרת על אף ששניים מהאנשים האהובים עלי חלפו מן העולם. זו נחמה גדולה על מותי העתידי.

אם אמות היום לא אוכל לחכות לך, כמו תמיד, אהובי. לשמוע את אוושת הדלת בשלוש בלילה, לרוץ אליך יחפה ולהתחבק חזק, לשאוף את הריח הנפלא שלך אל קרבי, ולהירדם שוב בידיעה שאתה כאן. לרגע אחד אפשר לשכוח מהמוות.

סדרת הספרים המופלאה של ג'ף דת'

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  ביום 2 באפריל 2009 בשעה 10:41

    שאנשים הם דומים כל כך בהרהוריהם? שנשים דומות כל כך זו לזו?
    ——————-
    אצלי אלו הבזקים בלבד, שנדחקים במהירות ההישרדותית המוכרת. כי אלו הבזקים קשים, בעיקר אלו שבאים בצמוד לילדים. אחריהם אני מחייכת. משום מה.
    אולי משום מה שכתבת בסוף. על האפשרות לשכוח לרגע. לשבריר.

  • לי  ביום 2 באפריל 2009 בשעה 10:59

    בין המודעות לאהבה, לריחו הנפלא של אהובך, בין החיבוק החזק, לתודעת המוות – כי את לא בתנומה של השגרה.

  • אהרון תמוז  ביום 2 באפריל 2009 בשעה 11:48

    דברים שנכתבו לאחר מות האם

  • אהרון תמוז  ביום 2 באפריל 2009 בשעה 11:48

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=427404&blogcode=4992483

  • שרון  ביום 2 באפריל 2009 בשעה 12:19

    גם הטקסט המקסים וגם אני חושבת בהבזקים ומיד מדחיקה וגם מה שמיכל כתבה כל כך נכון, כנראה כולנו…

  • טלי  ביום 2 באפריל 2009 בשעה 12:47

    אותי זה מפחיד- מודה…

  • ענת  ביום 2 באפריל 2009 בשעה 13:09

    איך שבטאת את כל זה, ואיך שיש לך אומץ לכתוב את המשפטים האלה עד הסוף.

  • שועי  ביום 2 באפריל 2009 בשעה 14:14

    פעם מותי הרבה יותר הטריד אותי, כיום חיי ובחירותיי הרבה יותר מעסיקים אותי, ולעומתם- מותו של הזולת, של אנשים קרובים ורחוקים, אינו נותן מנוח

  • רוני  ביום 2 באפריל 2009 בשעה 14:48

    על שהפכתם את הרשימה ממונולוג לדיאלוג (ואפילו לרב שיח).
    לי, "כי את לא בתנומה של השגרה" זה המשפט הכי יפה של היום הזה.
    שועי, נגעת בדיוק במקום שאני לא יכולה להושיט אליו אפילו בדל מחשבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: