על ההתאבדות (מקרים פרטיים)

אני מאוד רוצה לכתוב פוסט מושקע בעניין הזה, אבל סביר שאתקפל. קשה.

לפני תשע וחצי שנים התאבד אבי, גבי בשן. הוא היה בן 52, נכה צה"ל ממלחמת לבנון, קטוע שתי רגליים. איש מצחיק וחמוד ואהוב מאוד.

בזמן האחרון אני מנהלת איתו דיאלוגים כתובים. חלקם התפרסמו כאן. בדרכים שונות אני מנסה לפענח את האובדן המסוים הזה.

היום בבוקר התפרסמה הידיעה על התאבדותו של ניקולס יוז, בנם של המשוררים טד יוז וסילביה פלאת'. סיפרתי לחברה טובה. חברת נפש.

"קראתי," היא אמרה. "חששתי להגיד לך."
"כי אבא שלי התאבד?"
"כן."

לאחרונה יצא לי להחליף כמה מילים עם אדם שאף הוא חווה התאבדות במשפחה.

"נכון שהכי מרגיז זה כששואלים אותך למה היא עשתה את זה?" שאלתי.
"שואלים אותך?" הוא נדהם. "אף אחד לא מדבר איתי על זה."

בין העולם של הדיבור לזה של ההסתרה מסתתרים האקדחים שלהם, חבלי התלייה, החלונות הפתוחים.

(כמה אסתטיקה של מוות אני מגייסת כדי שלא תראו את הדם והמוחות המרוסקים.)

 

הבנתי את החשש של החברה היקרה שלי. כנראה שגם אני הייתי חוששת. מותו של המתאבד מכתים את המשפחה כולה: בסוד, בחובת ההסבר, ההתנצלות. הסכנה.

"הוא היה בדיכאון?"
"היו סימנים מוקדמים?"
"את בטח מאוד כועסת עליו."

החיים שלפני המוות

אז אילו חיים היו לו, לניקולס יוז המתוק והעצוב? הילד שהושאר עם חלב ולחם ואחות קטנה בחדר אטום בעת שאמו המיתה את עצמה? איזו תמונה פואטית יצרה פלאת'.

אבל לכל המתאבדים שעם קרוביהם ומכריהם דיברתי יש סיפור, ותמיד הוא נשמע כמעט כמו קסם. כי אם הוא פשוט ויומיומי, איך נוכל לחיות עם נוכחותו התמידית של המוות האפשרי?

ניקולס יוז לא קולל ב"קללת פלאת'" אלא סבל מדיכאון תורשתי. אני מאוד שמחה על הדחייה שחשה ג'ודית פלאנדרס, שפרסמה את המאמר המעולה שקישרתי למעלה, בגארדיאן. היא מסרבת לתרום לתיאוריית "השירה שהרגה את פלאת'", ואז את בנה. לא. הם היו דכאוניים, ולא השירה גרמה לדכאון הזה. ולא השירה גרמה את המוות. דכאון הוא מחלה, ולעיתים מתים ממנה, מוות נורא.

פלאנדרס מעזה לנפץ עוד מיתוס: "אריאל", מחזור השירים המפורסם ביותר של פלאת', תמיד נמכר פחות מאשר הביוגרפיות הרבות שלה. הרבה הרבה פחות. רכילות מוכרת.

אני בוחרת בשירה על פני הרכילות.
הנה:

כשעלית במעלית לא החזקת אותה בידייך.
כשלקחת את כדורי הטשטוש לא החזקת אותה בידייך.
כשפתחת את החלון והרוח נשבה, לא החזקת אותה בידייך.
צינה כזו יכלה לגרום שתצטנן.
כשנעמדת על האדן לא לקחת אותה בידייך.

קומה אחרי קומה עברת.
חבל הטבור ריחף אחרייך
כמו סרט של מתנה
שלעולם לא תינתן.

("שירים לאישה מתה", סמיכות, אורית גידלי)

ולחברה היקרה שדאגה לי:

כשהייתי בת 20 בערך קראתי את "מלון ניו המפשייר" של ג'ון אירווינג. המשפט החוזר בספר ההוא היה "המשיכו לחלוף על פני חלונות פתוחים".

החלונות תמיד פתוחים, כל הזמן, ואני בוחרת, תמיד אבחר, לחלוף על פניהם.

 

 

בשביל החיים, העמותה למניעת התאבדות ותמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו


Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יובל  On 23 במרץ 2009 at 22:58

    מעורר מחשבה
    משתדל לא ליפול לקלישאות
    תודה

  • נגה  On 23 במרץ 2009 at 23:00

    את נהדרת וצודקת. אבל כמו שאמרת בעצמך – יש כאלה שלא
    מסוגלים לבחור.זו כימיה, לא שירה. חלונות עצומים לרווחה.

  • ח ל י  On 23 במרץ 2009 at 23:07

    מה פתאום מכתים

    את האחת, הבוגרת, אני אפילו יכולה להעיז להבין, ואת הנער הזה, על נעוריו ועיניו אני יכולה רק לבכות – http://www.notes.co.il/chelli/52481.asp

    כמה אהבה במעט מילים שכתבת עליו כאן למעלה…

  • אהרן  On 23 במרץ 2009 at 23:25

    נפגשתי לצערי עם התאבדות של חבר קרוב, עם הקושי לדבר עליה, עם הפחד הכרוני שהיא מותירה אחריה,
    ובכתיבה שלך את מתירה בי איזה קשר, והרבה שקרים, ומאפשרת לי לחשוב על הסיפור הזה שהיה, ובעיני לא קסום כי אם כואב עד מוות, פשוטו כמשמעו.
    תודה רוני

  • אהרון תמוז  On 23 במרץ 2009 at 23:30

    רוני אני מברך את כנותך לשתף את הקהל בנושא שרבים מפחדים לדון בו ומתרחקים ממנו כמו מאש. כשם שבעבר המילים פסיכיאטר ותרופות הילכו אימים וחל שינוי בתודעה כן הגיע הזמן שיהיה לנו את הכח להקשיב למי שנושא את כאבו באובדן בן משפחה יקר והתמודדות עם שאלות ללא מענה שילוו אותו כל חייו. למרות טרגדיות איומות שחוו בני משפחות של מתאבדים ראוי לספר שטיפול תרופתי משפר לעין ערוך את איכות החיים . חשוב גם להדגיש שתרופות יעילות רק ב 80 אחוז ממקרי הדיכאון ובמקרים שתרופות לא עוזרות או שהדיכאון חולף או שמטפלים באמצעים אחרים.

    מצורף סיפורה של דליה רופא כפי שפורסם בהארץ

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1063630.html

  • אהרון תמוז  On 23 במרץ 2009 at 23:43

    1. כאשר סילביה פלאת התאבדה הפסיכיאטריה היתה מאוד מפגרת יחסית להיום . התרופות החדישות כמו סרוקסט או ציפרמיל לא היו קימות ולתרופות מהדור הישן היו תופעות לואי קשות. אני לא יודע אם סילביה פלאת טופלה או לו אבל מאוד חשוב לאמר שאילו רמת הפסיכיאטריה לא היתה מפגרת בתחילת שנות ה 60 ייתכן וסילביה פלאת לא היתה מתאבדת.

    2. גראס ומריחואנה יכולים לגרום למח נזק הפיך שנזקם מתבטא בדיכאון שלא ניתן לטיפול. אני הייתי משאיר את שאלת "הדיכאון התורשתי" כפתוחה.

  • צבי  On 23 במרץ 2009 at 23:48

    הכתבה מרגשת מאוד.
    וסיומה נהדר.
    כל הכבוד, על הפתיחות והעוצמות [שלך, וגם אלו המוקרנות מרשימתך]

  • חנה בית הלחמי  On 23 במרץ 2009 at 23:54

    מתישהו בשנות ה- 30, בתקיעת ראשה לתנור גז, אמרו במיתוס המשפחתי: "היא מתה מאהבה נכזבת". רק כשבגרתי וחוויתי אהבה נכזבת, נפל לי האסימון, שלא מתים מאהבה נכזבת אלא מדיכאון- ודיכאון הוא משהו שעלינו ללמוד לזהות כי הוא במקרים רבים גנטי…
    אכן, לא השירה גורמת להתאבדות, גם לא האכזבה, האהבה או כל דבר אחר – גשמי, רגשי, תרבותי. רק הדיכאון.
    בהפוך: לאבי ז"ל היו סיבות טובות משל אותה דודה להתאבד – רוב חייו הוא היה פוסט טראומטי קשה, הלם שבי. הוא לא היה בדיכאון, אז הוא לא התאבד.

  • אהרון תמוז  On 24 במרץ 2009 at 00:16

    שיעור הדיכאון בכל זמן נתון הוא 5.5 אחוז דהיינו מאות אלפים כאשר רובם המכריע לו טורח לקבל טיפוך. בישראל מתאבדים מידי שנה 400 איש וזה כולל נערים בגי ההתבגרות ,חולים סופניים,מבוגרים מאוד,חולי אפילפסיה וסכיזופרניה.

  • שועי  On 24 במרץ 2009 at 00:19

    (-:
    אנושי כזה, גם פגיע
    לזכרם של כל הקשרים והאנשים
    שעזבו את העולם והותירו אחריהם
    אנשים שתמיד יחושו בליבם מלבד הגעגוע
    את מה שלא מוצה וכבר לא ימוצה

  • שונרא  On 24 במרץ 2009 at 01:23

    במיוחד עבור מחלה שאינה נחשבת ממאירה.

    מחלה ממאירה מאוד, לצערי.

  • שולמית אפפל  On 24 במרץ 2009 at 03:04

    תודה על הפוסט הזה. יחיד בשם רבים

  • אהרון תמוז  On 24 במרץ 2009 at 04:25

    במחלות פסיכיאטריה המחלה היחידה שגורמת נזק לרקמות היא אנורקסיה. נכון שכל מקרה של דיכאון שלא מטופל ומסתיים בהתאבדות מביא לאחוז תמותה בלתי נסבל מדיכאון.

    במספרים מוחלטים שוב אני חוזר יש 400 מקרים בארץ של התאבדויות בשנה ויש מאות אלפים שסובלים בכל זמן נתון מדיכאון. לא כל ה 400 מיקרים הם דיכאון ולא כל מי שהתאבד היה בטיפול מסודר. גם 400 זה יותר מידי.

  • דפנה לוי  On 24 במרץ 2009 at 06:43

    נושא שקשה לשמוע ולקרוא עליו,אולי משום שמתחת לכל מהדהדת התהיה על מעשה כזה ועד כמה הוא יכול לנבוט בכל אחד מאתנו.
    פוסט חכם ונוגע מאוד.
    ואיזה שיר נפלא ציטטת.

  • לי  On 24 במרץ 2009 at 07:03

    רוני היקרה, מאוד חזקה הכתיבה ובעיקר הסיום – לא פחות מהשיר הנפלא של אורית גידלי שהבאת.
    נדמה לי שלא לדבר (ולא משנה על איזה דבר נורא) מחליש, ולדבר מחזק. כלומר, האפשרות לדבר.

  • ג'וליאנה  On 24 במרץ 2009 at 08:15

    חשבתי כמה מקסימה הפתיחות שלך והיכולת שלך ושל החברה שלך לדבר על נושא כל כך טעון ועל החשש מלדבר עליו.
    מעבר לזעזוע המובן יש משהו מאד מפחיד במעשה ההתאבדות ובתהיה מתי דיכאון הופך להיות כל כך עמוק עד שכבר מאבדים את הטעם לחיות.
    כל כך טוב שהיום יודעים יותר על הכול ומי יודע כמה מקרי התאבדות נמנעו מזכות זה.
    את החיבוק תקבלי בערב…

  • מרית  On 24 במרץ 2009 at 08:59

    כתבת נפלא

    (וגם תהייה – איך כן מדברים בלי לעצבן? אפשר?)

  • רוני  On 24 במרץ 2009 at 09:00

    על שאני לא עונה אחד אחד, לכולם.
    כולכם נגעתם בי, אבל זה קצת כמו לעמוד בעצבים חשופים בכיכר העיר, אז תסלחו לי אם אני אקח לי את החום הזה שהשארתם, ואגיד רק תודה אחת, עמוקה ומלאה התכוונות.

  • אליסיה  On 24 במרץ 2009 at 09:15

    אוי רוני אהובתי,
    כמה יפה ונוגע השיר הזה
    וחלונות פתוחים, רוני, בהחלט חלונות פתוחים.

  • יונתן  On 24 במרץ 2009 at 09:18

    תודה וזהו.

  • שונרא  On 24 במרץ 2009 at 09:20

    רקמות הגוף ורקמות הנפש קשורות זו בזו.

  • חני  On 24 במרץ 2009 at 09:26

    כתבת מאוד יפה על נושא מאוד חשוב. תודה.

  • חנן כהן  On 24 במרץ 2009 at 10:11

    אשה שאבא שלה לא חי ולא מת מסרטן המוח, כותבת מה היא שונאת שאומרים לה

    http://daughterofcancer.wordpress.com/2009/02/26/things-i-hate-hearing-that-dont-make-me-feel-better/

  • מיכל  On 24 במרץ 2009 at 10:13

    העלאת הנושא וההקשר המשפחתי מאוד אמיצים בעיני, גם (ולא רק) משום שאת רואה את המעשה כמכתים. לא רואה הכתמה. רוצה לקוות שאין.

    רק טוב.

  • דנה ספקטור  On 24 במרץ 2009 at 10:32

    פוסט נפלא, וכתוב נהדר דווקא בגלל הזהירות והעדינות שהפגנת. פתחת לי חלון לעולם שלא הכרתי,ותודה על בוקר גשום שמרגיש טיפה יותר אנושי ומכמיר לב בזכותך

  • DaughterOfCancer  On 24 במרץ 2009 at 11:03

    הגעתי לבלוג שלך דרך תגובתך על שלי (תודה חנן על הקישור)

    אני ממש מזדהה איתך פה

    אמנם רק עברו מספר שבועות מאז שאמא שלי נפטרה, אבל רוב חברי חוששים להגיד את המילה אמא לידי, שמה אתחיל לבכות בהיסטריה (מה שאת כבר יודעת שאני לא נוטה לעשות).

  • אורה  On 24 במרץ 2009 at 12:20

    פוסט עמוק ומעורר הרבה מחשבה. מרגש.

  • דרורית  On 24 במרץ 2009 at 12:23

    נהדר רוני. תודה.
    וכשהתחלתי לקרוא את השורות הראשונות של הפוסט כמובן שחשבתי על השיר הזה של אורית, ואז בא הציטוט.

  • מיה  On 24 במרץ 2009 at 12:41

    בילדותי הייתה לי חברה שאביה התאבד. יום אחד הוא הביא לה אפרוחים ובנה להם כלוב גדול גדול ואז למחרת הוא ירה לעצמו בראש. ואחר כך אסור היה לומר לידה מלים כמו אבא או התאבדות וכל הזמן שאלו מסביב – איך יום אחד אדם מביא אפרוחים ויום אחרי זה יורה בעצמו? כמו סילביה פלאת והשירה. איזה קשקוש.הרי ההתאבדות היא התאבדות מהחיים עצמם. בדיוק מהשירה ומהאפרוחים ומכיסא הגלגלים ומהבדיחות שאבות מספרים.
    כתבת על זה מאוד מאוד מדויק. וכמובן מרגש.

  • דוד שליט  On 24 במרץ 2009 at 13:04

    בביתנו, לפני מספר שבועות, במהלך שיחה על המהירות וחוסר האחריות של בעלי הטורים בעיתוני הרשת. רותי בת זוגי נזכרה בימים שגבי היה כותב בעמודי הדיעות של הארץ, והיה ניגש אליה בעת שעברה על הכתוב, ושואל איך זה, אם זה עובר, בטוח בדבריו, ועדיין בודק ומוכן למחשבה נוספת.
    על ההתאבדות אפשר לומר רק שקשר השתיקה סביב השואה הופר, ומשפחות השכול לסוגיו מדברות, ורק שאריו של המתאבד לא יצאו מארון המתים

  • אהרון תמוז  On 24 במרץ 2009 at 14:35

    כת הסינטולוגיה תחת השם עמותת "מגן לאנוש" מנצלת את הרשת לתעמולה נגד שימוש בתרופות פסיכיאטריות

    דוגמא שניה – הספין בנושא "ההשתמטות"

    מכל שנתון משוחררים 4.5% בגין סיבות נפשיות. מינהל הגיוס לא מפרט גמה משתחררים בגין אבחנות המצויות בקובץ האבחנות הפסיכיאטריות וכמה משתחררים בגין אי התאמה ואינם זקוקים לטיפול תרופתי או שיחתי. יש "ידענים" גדולים כולל לימור ליבנת,כולל עיתונאים ,כולל מומחים מטעם עצמם שמציים לשלול רשיון נהיגה מכל מי שמשתחרר על ידי פסיכיאטר או קב"ן. כאשר היה לי עימות עם אחד מבני בליעל אלה הוא לא ידע מה זה חרדה,דיכאון,הפרעות פסיכוטיות או הפרעות מצב רוח. הוא רק ידע שכל מי נכנס לקב"ן עושה הצגות בגלל שלא בא לו לשרת ומקבל פטור.גם טיפש גם רשע וגם חלאה

  • ZP  On 24 במרץ 2009 at 16:45

    "(כמה אסתטיקה של מוות אני מגייסת כדי שלא תראו את הדם והמוחות המרוסקים.)"

    פעם חשבתי שמי שראה יבין
    כשהראתי לחברים הקרובים תמונות שצילמתי לפני שהגיעו מחברת הנקיון המיוחדת, קיויתי שגם הם יבינו
    קצת קשה להסביר במילים את ההרגשה של צפיה מהצד בפועל הזר ששואב את השאריות מהרצפה. תפקיד שבמקרה שלי הוצמד לזכר היחיד שנשאר במשפחה.

    ככה למדתי שאולי עדיף לאמץ את קוד השתיקה
    הכל או כלום. לא יכולתי לסבול את חצאי השאלות וחצאי התשובות וחילופי התנחומים הריקים

    תרגישי חופשי לשים את האות השביעית על מי שחושב שאותך זה מכתים. כמו שמי שמפחד ממך, לא יכול להיות חבר אמת.
    זה קורה, זה קרה, ולמען בריאותך הנפשית – תקבלי את זה בהשלמה. ואם זה מה שתשדרי לסביבה – זה יעלים את החלקים האלו מהבעיה.

  • יעל ישראל  On 24 במרץ 2009 at 17:27

    תודה תודה תודה רוני על הרשימה הזו.

  • אלעד-וו  On 24 במרץ 2009 at 22:44

    אהרון: בספר הכמעט-אוטוביוגרפי "פעמון הזכוכית" פלאת מתארת את אשפוזה בבית-חולים לחולי נפש בשל דכאון ואת הטיפולים שעברה (בין השאר בחשמל) שהם, הופתעתי לגלות אחרי קריאת הספר, בעלי סיכויי הצלחה גבוהין מאד אם מבצעים אותם נכון, ולעיתים קרובות מצליחים גם בחולים שכדורים לא עוזרים להם. במקרה של פלאת נראה שהשימוש היה לא זהיר ואף אכזרי. בכל מקרה, הספר מעולה ומומלץ מאד, ולשאלתך — פלאת אכן טופלה, אבל לא בכדורים כמו שיש היום.

  • אורית עריף  On 24 במרץ 2009 at 23:26

    הכאב הזה את יודעת… תודה גדולה וחיבוק אין-קץ.

  • צפריר  On 25 במרץ 2009 at 11:30

    היה יהודי נחמד. טיפה נמוך, אבל מכאן ועד לדפוק לעצמך כדור בראש?

    ואגב מריאן פיית'פוך, רוני, אני בן 37. כרגע נפל פה אסימון.

  • טלי  On 25 במרץ 2009 at 15:51

    אבל אני לא יודעת איך לכתוב תגובה בלי לדרוך לך על עצבייך החשופים בכיכר העיר. כתבת מצויין ומצויין שכתבת את זה.

  • עירא  On 25 במרץ 2009 at 16:41

    רק חיבוק גדול על הגישה והפתיחות.

  • צפריר  On 27 במרץ 2009 at 03:06

    אהא, והנה עוד תובנה של שתיים בלילה. את זוכרת שקראתי לו גמדאוס? ככה אני קורא גם ליונתן. זה מדהים, מוזר ומטריד.

    נשיקות מותק

  • שירה  On 31 במאי 2009 at 10:58

    ורציתי לשתף אותך בזה (כבר לא כותבת שם מזמן):
    http://www.shox.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&op=show&pUserId=5e2e5c4118a0d1b4140468db60304e5d&id=207040

    מאז ציירתי אותה עוד פעמיים ועובדת על עוד אחד גם עכשיו

  • יעל  On 3 בספטמבר 2009 at 01:14

    כל יום ויום אני צריכה לחלוף על פני החלונות האלו, ולאר לאט זה קצת פחות קשה… (כנראה אשפוז כן תורם.. חחח)

    אהבתי את המשפט האחרון שכתבת, ובכלל, מסכימה איתך.

    נכנסתי לפה בכלל בגלל קישור של הוצאה לאור (מנסה להוציא ספר שירים)
    אבל סקרן אותי האתר שלך מאוד =]

    סופ"ש טוב!!

  • עמותת בשביל החיים  On 16 במאי 2013 at 13:07

    אם אתם מכירים משפחות\אנשים שיקיריהן התאבדו אנא הצטרפו לעמותת בשביל החיים
    ולצעדת התמיכה שהם מקיימים בתל אביב בשעות החשיכה ובדממה, וזאת על מנת לסמל את החושך, תחושת הבדידות והחוסר תקווה של המתאבדים.

Trackbacks

  • By עד תום « אם תרצי on 2 במרץ 2011 at 15:52

    […] על ההתאבדות (מקרים פרטיים) […]

  • By כי מדי דברי בה « כשיש שתיים on 8 במאי 2012 at 20:02

    […] יודעת שכבר לא אבין, ובעצם כדי אולי לגעת בה דרכם. גם רוני כתבה, כתבה טוב ממני, והתגובה הזו לפוסט שלה, שברה את לבי בדיוק […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: