המתנה

נוכחות פיזית, מתערפלת. אולי כמו עשן של סיגריה
(אוף כמה שאני רוצה סיגריה עכשיו)
מצד שני היא בוטה, חריפה, כמו וודקה זולה וחזקה
(אוף כמה שאני רוצה סקרודרייבר מרוכז וחריף עכשיו)
הנטייה להרס עצמי מרימה ראש בשמחה. הנה הזדמנות (לא לעבוד, לא לתפקד, ליילל לעצמי, ליילל לחברות בטלפון, לכעוס יתר על המידה) לאבד שליטה.

שקט, ממתינים
מעבר לפינה מנמנמים החתולים
של התקווה. אני נושמת לאט ובזהירות
שלא יבואו באוויר סכינים ויחתכו
את כל מה שעמלתי וערמתי לכדי
השגרה הטובה הזו.

 

קונקרטיקה בזויה: אני בהמתנה. אנשים אחרים נושאים בכיסיהם, בהיסח הדעת, את נשמתי המבוהלת. הם אינם מתכוונים להרע, פשוט עוסקים בענייניהם. ברגע זה או אחר יתפנו כדי לטפל בדברים ואולי בשבוע הבא…

אני ממתינה.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  On 19 בפברואר 2009 at 10:16

    כמה שאני מבינה. שונאת להמתין, שונאת חוסר ודאות. מחזיקה לך אצבעות בחוזקה. כמה טוב שחזרת.

  • שועי  On 19 בפברואר 2009 at 10:25

    לאה גולדברג כתבה
    ומאוד לא פשוט לחכות
    ולמעשה רוב חיינו עוברים עלינו בהמתנה
    למשהו שמגיע או לא מגיע
    פעמים מגיע, ואיננו יודעים כי הגיע
    ופעמים אינו מגיע, ורק אנו חושבים שהגיע
    גם סמואל בקט כתב על זה יפה

  • אסתי  On 19 בפברואר 2009 at 13:55

    "אנשים אחרים נושאים בכיסיהם, בהיסח הדעת, את נשמתי המבוהלת"

    איזה תיאור מדוייק וכמה מוכר ולא חביב.
    אבל כמה יפה זה הופך להיות במקלדתך.

    ברוך צאתך מהארון דרלינג, תודה שחזרת אלינו.

  • רוני  On 19 בפברואר 2009 at 15:15

    איזה יופי של מחשבה, משום מה. תודה אסתי, על המילים הטובות.
    תודה שועי, כבר שבוע יהודית רביץ שרה את השיר הזה בראש שלי. ואני דווקא מעדיפה את "מרסיה וקאמיה" על פני ההמתנה הגאונית ההיא של גודו.
    ריקי, תודה על הפרגון מותק. בקרוב אצלך?

  • ח ל י  On 19 בפברואר 2009 at 16:29

    זה שהאנשים האלה נושאים את נשמתך הממתינה בהסח דעת ולא מתוך כוונות רעות, זה הדבר המשמח.

    זה לא אישי וזה יקרה, רוצה להתערב?

    תבואי עוד, זה נעים 🙂

  • שועי  On 19 בפברואר 2009 at 16:31

    מעדיף את מרסיה וקאמיה על פני ולדימיר ואסטרגון
    אפילו כתבתי על זה כאן
    http://www.notes.co.il/shoey/52185.asp

  • אביבה  On 19 בפברואר 2009 at 21:58

    איזה כייף, אז את פשוט כאן, ועלו כל מיני פוסטים שלא ראיתי כי לא עדכנת…

    סוף-חורף נעים לך, עם סערה בחוץ ושוקו חם בפנים.

  • רוני  On 25 בפברואר 2009 at 11:10

    תודה שאת מביאה את נוכחותך הטובה לכאן.

    שועי, יפה כתבת.

    אביבה, תודה, והנה באה עוד שבת כזו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: