הי, הי, גבי (אטיוד)

איך האינטרנט מפתה אותי. קורא לי לבוא.
ג ב י –
הצללים התיישבו על הבית כעדר פילים תשושים. הילדים באו לביקור. מיקי שוב לא עובדת. אמיר מתפרנס יפה. דיברנו על הזינוק שעשה הנאסד"ק השבוע. איל ישב לידינו ושתק. ניגן בגיטרה שלו רצף שירים של מתי כספי ושלום חנוך. מתי הילד הזה יעשה עם עצמו משהו.
ישבתי ביניהם ושמעתי את שירת הרשת מחדר העבודה.
בוא בוא בוא –
אבל נשארתי. נשארתי מולם. מול מיקי. פעם הילדה הזו היתה כל כך מוצלחת ועכשיו…
אמיר מנחם אותי מעט.
נירה הכינה עוד ועוד אוכל. "נכון שזה נפלא?" דחקה בנו. "נכון שמשפחה כמו שלנו אין בעולם?"
הילדים הנהנו בזעף. אני רואה את המבטים שלהם ומתכווץ. כשהיו קטנים היתה בהם מתיקות עצומה, ואהבתי אותם בחריפות.
אחר הצהריים, על הדשא בקיבוץ.
בתשע וחצי הם פרצו בעוד איזו שיחת נפש סוערת ואני חמקתי אל הרשת –
החבר'ה מאלוני יצחק כבר היו שם. זוכר את הסיגריה הראשונה בנמל, גבי? היינו בני תשע.
פעם היינו גברים, אה?
והיא באה, שוש, כמה שהיא היתה מתוקה, והזכירה לי איך חמקנו לצריף העץ השוודי, איך גלשתי על גבעותיה, עטופות סריג, בשתי ידיים רועדות.
ונחי הזכיר איך אהרון קפץ לבריכה והיה למשותק וכולנו שתקנו
ושוב –
הרוכסן העקשן, הפרוץ לעד, של מנהל הפנימייה.
מיקי באה. "אבא, שוב אתה כל היום ברשת?"
שוב אני.
שוב.
היא מניחה על כתפי ידיים רכות. לעולם לא אתרגל לכך – אני הייתי שותף לבריאתה.
"אבא, קשה לאמא."
"לאמא שלך תמיד קשה."
"היא אמרה שאתה מבלה כל ערב מול המחשב, שהיא בודדה."
אני לא יודע מה לומר לה. "זה ביני לבין אמא שלך, ילדה."
היא נאנחת. מכחכחת.
"אז מה אתה עושה שם?"
"סתם. משוטט. מצ'וטט."
"עם מי?"
"סתם. אנשים. חברים מהתיכון."
"חבורת קשישים חביבים שכמותכם."
"זה מה שאנחנו." אני רוצה שתלך כבר, שתלך, אבל היא מתיישבת.
"תראה לי. איפה אתם, ב-Efnet?"
"כן."
שרק לא תראה את שושי. ששש, שושי. ששש.
"בתי לצדי," אני כותב.
"עשית לי כבוד," היא אומרת, ואני מתכווץ. לא כבוד בתי, כי אם אזהרה. האויב מאזין.
"יש לי חדשות," היא אומרת. "אתה תשמח."
"כן?"
"כן."
"נו?"
"מצאתי עבודה. וחבר."
"גם וגם? מתי הספקת?"
"נו, די, אבא."
"מה?"
"כתיבה במוסף. מה שרציתי."
"והחבר?"
"העורך."
"כמה נוח."
"אוף אבא," היא חובטת בכתפי. היא קמה. "אני הולכת לשבת עם הבנים בחצר. בא לי סיגריה."
דלת הרשת נטרקת מאחוריה.
הפטפוט המהוסה שלהם מתרומם לרגע כגל, ושוקע.
"מה שלום הילדה?" שואלת שושי.
"מגשימה חלומות," אני כותב.
"איזה יופי!" שושי שולחת חיוך מצויר.
"כן, כן. איזה יופי." איזה יופי של ילדה.
"נתראה מחר, כאן?" היא שואלת. "אני כבר מתה לישון."
"אולי," אני עונה. "אולי. או אולי מחר אקח יום חופש. בסדר, שושקה?"
הסמן מהבהב, מחכה איתי. שושי שותקת.
אולי מחר ניסע למשתלה להביא פרחי חורף. האינטרנט יחכה. רק ליום אחד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On 4 בפברואר 2009 at 11:05

    (-:

  • רזי בן-עזר  On 4 בפברואר 2009 at 23:53

    יפה, כל כך
    יש חיצים שנורים באפלה ודווקא משום כך פגיעתם עמוקה

  • אסתי  On 5 בפברואר 2009 at 22:39

    פשוט מצויין.
    דיאלוג פנימי ודיאלוג חיצוני כל כך מדוייקים ונקיים ואמיתיים.

    וכמו טלי גם אני מחכה לעוד.

    תודה.

  • רוני  On 6 בפברואר 2009 at 10:12

    תודה רזי, מאוד נעים לי שבאת. אני עוד חושבת על מה שכתבת.
    טלי, כששאלת אם יש המשך התשובה היתה לא. אבל אולי זרעת זרע, כי כשאסתי הגיעה הבנתי שהתשובה היא אולי.
    תודה רבה לשתיכן על ששאלתן.

  • צפריר  On 5 במרץ 2009 at 18:46

    זה מהדברים המעטים שממש מעלים דמעות בעיני אחותי. בפעם הבאה: ברק ויפתח.

  • רוני  On 5 במרץ 2009 at 22:11

    תומר הזכיר לי את הסאגה האיומה הזו רק השבוע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: