לא אכפת לי

לא אכפת לי, אתה שומע?
לחיות או למות, הרי כמו שאבא הבין
זה חסר משמעות
כמו הכאב שגרם לי
שאגרום אני לאהובי –

ובכל זאת יש לי מעצור, אני יודעת.

– היא יפה כל כך, עיניה האמיצות מוקפות עיגולים שחורים
שציירה בעיפרון עיניים זול שמוכרים בבית המרקחת הקטן
(ברחוב קצר מכדי להיחשב למשהו בכלל)
היא נועצת בי את ציפורניה הקצרות, הכהות.
את שומעת, היא אומרת לי, אני בת דמותה של מוכרת הגפרורים הקטנה
מוכרת גושי חשיש חומים בקופסאות גפרורים
בתחנה המרכזית הישנה.
וכשאני רוצה לדפוק מכה, אני נוסעת בקו חמש לכיכר דיזנגוף
שם יש ילדים עשירים שברחו מהבית.
הם משחקים במרד הנעורים, מעוצבים כמו פרסומת סלולרית
במגפיים שעלו אלף חמש מאות בקליגולה
מוקפים מעגלים של בלשים פרטיים, המשגיחים הצמודים מטעם ארגון הורי צפון העיר

ההורים הם המעגל השלישי, בבתי הקפה, מגחכים זה אל זה מעל אספרסו וסיגריה, את המרד יקטעו בעזרת רכב חדש וקצת מזומנים. 
אמא אחת, שיערה צרוב חמצן, אומרת "זה הצהרון של הגיל הזה.
רק חבל שהבלש עולה כפליים מגן בתיה הישן בשכונה."

היא מביטה בילדתה המקוששת ממני קופסה קטנה, בפנים מתקרקש לו גוש במאה
ובמבטה המת אני רואה שפעם היא היתה משהו.
היא מדליקה עוד סיגריה. הילדה שלה ואני מתנשקות מול העיניים שלה.
אני רועדת מקור, מגעגועי לשלג.

את כבר כלום, את שומעת? את אפס.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: