אבישי כהן, שעות רגישות, תענוג

ארבעה ימים שלמים, ולילות, כתבתי בצריף קטן, בחצר אחוזה בבית זית. סיימתי טיוטא ראשונה מלאה של הספר שלי.

אף פעם אני לא כותבת עם מוזיקה. מוזיקה מסיחה אותי מהכתיבה. הפעם דווקא כן. ידעתי שביום ראשון אני הולכת להופעה, אז אין ברירה. צריך להתיידד עם האלבום הזה.

ארבעה ימים כתבתי עם המוזיקה. צללתי וכתבתי מתוכה. כתיבה אחרת, כתיבה שהסעירה אותי.

עשרים שנה חלפו מאז הזמן ההוא, שבו המוזיקה היתה חלק מהחושניות שלי, כמו מנגו מנטף, רפרוף השיער על פני, מראה של איש יפה מחייך לעצמו. עשרים שנה, ופתאום זה שוב קרה. אוי אלוהים, אי אפשר לכתוב על שיר שום דבר, רק על מה שהוא עושה בתוכי, הסערה המרוגשת הזו, פתאום הלב והסרעפת מתרוממים והנשימה נחטפת – ממש! לא כביטוי! – ואחר כך העיניים נעצמות בתענוג…

שנים, שנים. כמה טוב לחוש את זה שוב. ביום האחרון, במהירות עצומה, כתבתי איך התאהבתי באלבום הזה. כתבתי כי התרגשתי. שלחתי לשני חברים אוהבי מוזיקה ושניהם אמרו – למה לא בבלוג? אז הנה, בבלוג.
(ועותק של זה הנחתי בידו של אבישי כהן אחרי ההופעה ההיא, לאות תודה. וההופעה? מרגשת עוד יותר מהאלבום. התפרצות שמחה עצומה.)

 

איך מתאהבים באלבום?

כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה קהות. כבר שכחתי כמה יפה ההתאהבות הזו.

בהתחלה יש שיר אחד, שיר פיתוי*, שקורא לי לבוא. כשהוא מתנגן ברדיו אני מוצאת את תשומת הלב שלי מצטללת לפתע. מה זה, אני תוהה. בפעם אחרת אני שומעת את זנבו. וביום שאחריו אני יושבת באוטו עוד דקות ארוכות, לא יכולה להגיע לפגישה בזמן כי אני חייבת לשמוע את השיר עד תומו. ביום אחר הקריין אומר שם. ושם אדם. ואני זוכרת. לעיתים די בכך, ולפעמים אני רק מתכווננת, אבל עוד לא עושה מעשה. ואז מגיע עוד שיר**, ואני מאזינה לו, מובסת ושמחה, ויודעת שזהו, שאין ברירה, שהאיש שעושה את המוזיקה הזו, הוא קורא לי, ואני צריכה ללכת אליו.

אני הולכת, ומביאה אותו אלי. אל הבית שלי ואל האוטו שלי ואל המחשב, מפנה לו חללים קטנים. אני משעה את אי האמון שלי בעולם ובטוב לבו, את התקווה המצטמצמת לגבי סיכוייו של אדם כלשהו לגעת בי באמת באצבעות כשרונו, ואני מקשיבה לסיפורים של האיש הזה. בכל פעם שעולה השיר הראשון ההוא אני תוהה איך לא נכנעתי לו מיד, כי יופיו פשוט ונפלא, והשיר השני משמח אותי וגופי מתנועע אליו. האחרים הם עדיין זרים, ואני הילדה החדשה בכיתה. שני פרצופים מוכרים. זה הכל.

ואז יש עוד אחד***. הוא יפה תואר וצובט לב, ואני מתאהבת בו ללא תקנה. שוב, ושוב, ושוב אני מתמסרת לו, משתבללת בחיקו. הוא הסיבה האמיתית, אני חושבת, בגללו אני שומעת הכל. השניים הראשונים ממתינים בפינה, סבלניים.

ואני ממשיכה לשמוע הכל. אני מצטערת שלא כל השירים נפלאים כמו השיר האחד הזה, או לפחות כמו השניים שקדמו לו, אבל משעה את הספק רק עוד מעט קט. משהו באיש השר…

הרביעי והחמישי מתגנבים לאט, אחד אחד. משפט מוזיקלי אחד שמקפיץ אותי לריקוד קטן במטבח, בעת שאני מכינה את הקפה. פזמון שמזדמזם מאליו על השפתיים בנסיעה, מזכיר לי להכניס את האיש הדק לתוך נגן הדיסקים שלי.

ויום אחד אני מגלה שלמדתי לאהוב את כולם. כולם. שהמקום הקטן שפיניתי בביתי ובמכוניתי הפך למקום גדול בלבי. שהסיפור שהאיש הזה שר לי הפך להיות חלק אהוב והיקר מחיי, מנשמתי.

והפעם הזו, גם מיכולתי ליצור.

 

תודה אבישי. כבר עשרים שנים שלא התאהבתי כך באלבום. תודה לשיר הזה, "צעדי", על שהזכיר לי איך זה קורה. הוא לא היה הראשון, השני, או השלישי, אבל הוא כבש את לבי הבוקר. בעת שלא הקשבתי, דווקא אז, התגנב וליטף את שפתי עד שנעניתי לו, עד שהתחייכתי.

ופתאום, לתוך החדר המיוחד והסודי של הדברים שאני הכי אוהבת, החדר שדלתו כוסתה קורי עכביש מרוב שגרה, נכנס דייר חדש.

 

מקראה:

* שובי אלי
** אהבה חדשה
*** Yo M'enamori D'un Ayre (התאהבתי ברוח)

 

כן, הוא גם יפה לאללה.

 

(בית זית, 23/11/2008)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ג'וליאנה  On 25 בנובמבר 2008 at 08:41

    יקירתי אני כל כך מאושרת לשמוע שחזרת לכתיבה. אני אשמח לקרוא את הספר שלך !
    המון המון מזלטובים זה כמו לידה !

  • רוני  On 25 בנובמבר 2008 at 09:08

    טוב לראות אותך 🙂
    הספר באינקובציה לכמה שבועות. אחר כך אני אציץ פנימה ואראה מה יצא. כשיגיע, תאמיני לי, את תשמעי ממני.
    כן. זה קצת כמו לידה (אם כי לידה יותר טוב, בכל זאת.)

  • אסתי  On 25 בנובמבר 2008 at 23:39

    כמה זמן היה צריך לחכות בשביל לקבל את הפוסט הזה, כמה?
    אבל מה, היה שווה כל רגע.

    מזל טוב לסיום הדראפט הראשון. איזה יופי ומי כמוני יכול להתפעם מההישג וגם לקנא.
    מברוכ

    אגב, לא ברור לי למה אני לא רואה אותך בדף הראשי ורק כשנכנסתי לבלוג של יובל וראיתי תגובה שלך ונכנסתי לראות מי זה הרוני הזה הגעתי לכאן… מוזר מאוד.

  • רוני  On 26 בנובמבר 2008 at 00:40

    "במרתף" – זה איזור האינדי האולטרה קולי של רשימות, לא שמעת על זה? Alternotes, קוראים לנו.

    (נו, ביקשתי מירדן ואורי שיורידו אותי מהעמוד הראשי כי אני לא מעדכנת)
    תודה על האיחולים 🙂

  • ח ל י  On 7 בדצמבר 2008 at 10:13

    בסדר, תכתבי בסודיות למרתף של רשימות, זה גם משמח. בשעה טובה יקירתי, כל הכבוד לך על המשמעת העצמית, היכולת להתנתק באכזריות מהכתיבה המיידית, מפלצת הבלוג והרשת ולהצליח במשימה הזו שלך, שאפו. באמת. ונשיקות 🙂

  • רוני  On 7 בדצמבר 2008 at 15:10

    הסוף עוד רחוק, ובבקשה לא להזכיר משמעת עצמית בבלוג הזה. הקונספט הזה לא קיים, מבחינתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: