המבט

בבוקר פגשתי את אירית בסניף רמי לוי במודיעין ואספנו משם ארגזי ירקות. העמסתי את האוטו ועברתי בבית לקחת מצלמה. בדרך אמרתי לנאווה, השכנה המקסימה, שאני לוקחת אוכל לאחד המקלטים בתל אביב ושאם היא רוצה לתרום משהו, יש מקום באוטו.
נאווה הוציאה שתי שקיות מלאות סדינים. באחת מהן שמה שקית מתנות קטנה מאיזו חנות של סבונים מפונפנים ויקרים, ובתוכה חמש חזיות. היא ירדה המון במשקל, וכולן גדולות עליה פתאום.

כשהגעתי לתחנה המרכזית גיליתי שהמקלט מסתתר מאחורי תחנת מוניות שירות ואין חניה. שאלתי את הסדרן מה לעשות, והוא פינה את אחת המוניות ואמר "קחי את הזמן."

נכנסתי. מסדרון ארוך. שקי שינה, אוכל, בגדי גברים וצעצועים מיותרים. מסדרון עולם שלישי עם ריח לא מוכר.
אלפא, מנהל המקלט, אמר שיש להם מספיק ירקות ביום שישי, אבל הסודנים מהמקלט החדש בנווה שאנן צריכים אוכל. את הסדינים הוא לקח.
"וחזיות?" שאלתי, נבוכה פתאום.
"תשאלי אותן." החווה לעבר שתי נשים צעירות שעמדו בסמוך אלינו.
ניגשתי והושטתי את השקית. הן לא דיברו אנגלית, אז הסטתי את החולצה ונגעתי ברצועת החזיה שלי. "כאלה," אמרתי.
אחת מהן לקחה את השקית. בעיניה היה מבט מהוסס, חשדני. היא פתחה את השקית וראתה את החזיה העליונה, בצבע תכלת יפהפה.
רגע לפני שנשאה את מבטה ראיתי את הזיק הקטן הזה שיש לנשים לפעמים בעיניים. זיק של שמחה פראית, של בעלות, של פינוק. היא סגרה מהר את השקית, ואז הרימה מבט וחייכה.

אחר כך סחבתי את הארגזים עם הסודנים אל המקלט המסודר והנקי שלהם. "זה כי הוא חדש." הסבירה לי מתנדבת שהיתה שם. "קשה לשמור על היגיינה בצפיפות הזו, וגם הנרקומנים נכנסים וגונבים."

הכל היה עצוב ומלחיץ. לא צילמתי, מתוך תחושה שגם לפליטים במקלט ציבורי יש זכות לפרטיות. אולי סתם התביישתי.

ורק החיוך ההוא, ההתפנקות הנשית, הזכירו לי שבתוך כל זה יש אנשים, ויש תקווה ויופי. רק החיוך של הצעירה המתוקה ההיא גילה לי שהיא בדיוק כמוני.
אני מדמיינת אותה מתגלגלת על המזרון במקלט, לבושה בבגדים הפשוטים שבחרה משקי התרומות, ועל גופה חזיית התכלת היפה שלה, תזכורת לנשיות, לאמונה, לתקווה שיום אחד היא תחדול להיות פליטה ותהיה שוב אשה. אדם.

 

תודה לשוקי, שרשימת הפוסטים שלו בנושא הציקה לי כל הזמן עד שנאלצתי להוציא את הראש מהחול, ובייחוד על המשפט הזה,"יש מקרים בהם הבעת עמדה היא חובה מוסרית", שלא יצא לי מהראש.
תודה לגילי, שהזכירה לי שאמהות לשלושה ילדים לא מקבלות פטור ממעורבות חברתית.
תודה ליובל על כתובת האתר העוסק בסיוע לפליטים מדארפור, שבאמצעותו מצאתי דרך לעזור.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ר'  ביום 27 באפריל 2008 בשעה 13:09

    מאוד.
    תודה.

  • רוני  ביום 27 באפריל 2008 בשעה 23:53

    גם אני התרגשתי שם.

  • ר  ביום 30 באפריל 2008 בשעה 15:15

    איפה תורמים?

  • גלית חתן  ביום 1 במאי 2008 בשעה 05:39

    ניסיתי להגיב והתגובה לא עלתה, אז הנה שוב: כתבת מאוד יפה ומרגש. אישית אני עדיין מאמינה בגישת "עניי עירך קודמים" – ויש הרבה כאלה לצערי. לפעמים בדיוק כאשר אני מגיעה הם עומדים בתור לחלוקה, וזה נורא

  • רונ י  ביום 1 במאי 2008 בשעה 07:54

    אבל גם לאחרים צריך לדאוג, לא?
    ביום השואה דווקא, אני נזכרת שסבא וסבתא שלי היו הזר באירופה, ואם גם שם היו מטפלים רק בעניי עירם אני לא הייתי כאן.

    ותודה על המחמאה 🙂

  • ג'וליאנה  ביום 31 במאי 2008 בשעה 11:16

    גם אותי מאד ריגשת.אני מרגישה קצת בושה על שאני לא שם.

  • דניאלה  ביום 29 ביוני 2008 בשעה 11:40

    רוצה להוציא גם את הראש מהחול…
    רוצה מאוד לעזור

    איך ? מה?
    אני מודיעינית….

  • רוני  ביום 1 ביולי 2008 בשעה 09:02

    תכתבי לי. יש לינק למעלה, "כתבו אלי".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: