קלישאה

(יש כל כך הרבה דרכים להיקסמות הסתיו הזו)
אני נוסעת לאסוף את הילדים ורואה חשרת פוך לבן שנפרשה על שמיי.
אני מתכרבלת תחתיה ונוסעת –

אמרת שהחיים לא מספיקים ושצריך
להתרגש.
איך תוכלי להפסיק לחיות פתאום, אחרי שנשמת חמצן טהור מריאותיו?

אני מושכת בכנף בגדה של שמיכת השמיים הגדולה
והודפת אותה לעברך, את כל כך רחוקה לפעמים
הגיאוגרפיה של נפשך הסוערת מוכרת לי
פעם גלשתי בהריה והמראתי בין עמקיה

היום אני מדמה שהפכתי לשמיכת השמיים שלך
ואשכב על כולך ואלחש:
ששש…
הנה הסתיו יבוא לכסות
את כל האמהות העצובות

אפילו אותך, אהובתי.

 

מוקדש לר' היקרה לי.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אש'א  On 20 בנובמבר 2007 at 14:39

    הרבה כאב ועצב ואמפטיה ונשיות, כמה נשיות.

    ס י ס ט ר ה ו ד 🙂

    ותגידי לה שגם בריאותיה יש חמצן…ותגידי לה שגם אמהות שהן רק אמהות מוצאות אחר כך מקומות נוספים, וצריך להתעזר בסבלנות עד האחרכך…בסבלנות ואהבה, כמה אהבה…

    והבית הזה הולם לך, יותר 🙂

  • לי  On 20 בנובמבר 2007 at 14:58

    יפה מאוד.
    קראתי את זה כדיבור של עצמך אל עצמך. של המאוזנת עם הסוערת. ואולי זה בגלל השיח הפנימי שלי, תודה על השיר הנעים להתכרבל בו.

  • ר  On 30 באפריל 2008 at 15:12

    ובאיזה עיתוי קראתי את זה. אוהבת אותך מאוד מאוד. אני מנסה למרות הכל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: