כל הלול מתעורר, כל הלול מקרקר

קטע מתוך רומן בכתובים (שככל הנראה ייגנז). החלק הזה של הסיפור אמיתי ומדויק לחלוטין

אבישג היתה במצב רוח נהדר בתחילת הערב. היא סיפרה לנו את הדברים שנחי לימד אותה על הלול האורגני, על הערך של התרוצצות בחצר פתוחה, איך בלולים רגילים מנסים להשמין את התרנגולות ובלול שלנו נותנים להן לחיות בצורה טבעית, ובמיוחד בלי כל מיני הורמונים ותוספות שמנפחים אותן ואת הביצים אבל פוגעים בערך הבריאותי של כל תוצרי הלול.

חוה'לה הנהנה והנהנה כל זמן שהילדה דברה. כשאבישג סיימה, בעיניים נוצצות, בקול משונה, היא צהלה: "ובטח שלא שוברים להן את הרגליים."

אבישג ואני הסתכלנו אחת על השניה לרגע. אני חושבת שכל אחת מאיתנו רצתה לבדוק אם השנייה הבינה, ואם זאת בדיחה.

בסוף אני העזתי לשאול. "ובלול רגיל…?"

"לא בכוונה, בטח שלא בכוונה, אבל להרבה מהן שוברים את הרגליים."

אבישג נראתה מזועזעת.

"אבל למה?"

"כמו שאמרתי, לא בכוונה. לולנים משתדלים מאוד להימנע מזה, כי זה פוגע בערך של הסחורה. מורידים לנו את התשלום על כל תרנגולת. אבל זה קורה לא מעט באיסוף."

אבישג התיישרה בכסא הפלסטיק. "תסבירי לי בבקשה."

כשאבישג מדברת ככה אני נעלמת. פשוט נעלמת. אם אפשר אני ממש מתרחקת ממנה, ואם אני חייבת להשאר אני שותקת. כמו כשרוזה היתה תוקעת בי עיניים קרות ומבקשת הסברים.

אבל לחוה אין נסיון עם הילדה הזו, אז היא ענתה לה.

"מובן שאת התרנגולות בלול הגדול מגדלים לצרכי בשר, את זה את יודעת?" חוה התחילה. אבישג הנהנה. השפתיים שלה כבר היו קפוצות והיא הרימה את שתי הרגליים על הכסא וחיבקה אותן.

"בכל פעם שדור של תרנגולות מוכן, צריך לאסוף אותן ולשלוח למשחטה. פה בקיבוץ, כמו ברוב הקיבוצים, עבדנו כל השנים עם תנובה. כשהגיע הזמן של השחיטה היה גיוס בוקר ללול. שלושה-ארבעה ימים קודם היו תולים את הרשימה של האנשים שעושים את המשלוח בחדר האוכל. אפשר היה לשמוע את האנחות שלהם מהלוח עבודה עד הדשא למטה, איפה שהילדים היו משחקים. זה לא פשוט לקום בשלוש בבוקר, גם אם אתה רגיל לקום בחמש במילא. וזה רק הגברים עושים, הדבר היחיד שנשים בקיבוץ לא עושות וגם לא רוצות לעשות בשום אופן. בצדק. אבל פעם, כשהגעתי לפה, גם אנחנו היינו עושות משלוחים, וככה אני יודעת את כל זה.

"ביום של המשלוח כולם היו מגיעים ללול עד שלוש וחצי, אולי רבע לארבע. כמו רוחות רפאים הם היו הולכים לשם, עם הבגדי עבודה הכחולים הכי ישנים ובלויים שלהם, והכפתורים של החולצה סגורים עד למעלה והחולצה בתוך המכנסיים, עם פרצוף של מסכנים בחושך. אין לזה מילה אחרת. עבודה נוראית.

"הלולן היה ממלא את המיחם בלילה קודם וכולם עמדו שם עד שהמלגזן סידר את הכלובים הראשונים בכניסה ללול. עומדים עם הקפה שחור בכוס קלקר ביד ומסתכלים עליו מהחלון בחדר קפה של הלולנים, ובחוץ בדרך כלל קר, אפילו בקיץ לא מאוד חם בשעות האלה, כי אנחנו פה על סף המדבר. המלגזן היה מוריד את הכלובים ברחבה ליד הלול והעפר מתרומם וכולם מסתכלים. לאף אחד אין כח לדבר בהתחלה, אבל אז הקפה עושה את שלו וזה מחייך וההוא מספר איזה משהו שהיה אתמול בטלוויזיה. מתעוררים.

"קצת לפני ארבע נכנסים ללול. מה שצריך לעשות זה לאסוף את כל הלהקה ולהכניס אותן לתוך הכלובים. את ראית פעם את הכלובים האלה שמסיעים תרנגולות? קטנים, נמוכים? יש כמה מאות כאלה על המשאית בדרך כלל, ואת רואה חתיכות תרנגולת בולטות מהכלובים ונוצות מתעופפות מאחורי המשאית. אם עוצרים ברמזור לידם שומעים אותן מקרקרות בלי הפסקה."

אבישג הנהנה שוב, למרות שאני לא חושבת שאי פעם ראינו משאית כזאת. לא יצאנו הרבה מבאר שבע, כל השנים.

"טוב, אז את הכלובים האלה צריך למלא. כמה מאות לפחות. בהתחלה התרנגולות עוד די רגועות. אמנם יש הרבה רעש אבל המלגזן כבר מרעיש רבע שעה ושום דבר רע לא קרה, ואמנם נכנסים הרבה אנשים ללול אבל אני חושבת שבהתחלה הן לא מבינות מה קורה. הכל מתחיל מהר ובשקט. האנשים מתחילים לאסוף את התרנגולות ולהכניס אותן לכלובים.

"מובן שצריך לזכור שעכשיו זה ארבע בבוקר בקושי וחלק מהם ראו טלוויזיה עד עשר, אחת-עשרה ואפילו חצות הליל, אז הם עייפים וממש לא אכפת להם מהתרנגולות. זה לא הלול האורגני, אין שם עידית ואביגיל. יש להקה."

אבישג כמעט חייכה. שני הפייבוריטיות שלה.

"אז מה שחשוב לאנשים זה להכניס את התרנגולות מהר. הנהג משאית צריך לצאת לתנובה בתוך שעה וחצי מקסימום, והם רוצים ללכת הביתה כמה שיותר מהר. הם יודעים שהלול הולך להפוך לגיהנום. אבל זה הגיהנום של התרנגולות. הפעם האנשים הם בתפקיד משלחת מלאכי רעים.

"אז הם לוקחים כמה שיותר. אני לא יכולתי יותר משתיים בכל יד, אבל יש פה גברים במשק שלוקחים ארבע או חמש תרנגולות בכל יד. בשביל לעשות את זה צריך לתפוס את הרגליים שלהן בין האצבעות. אז הם מתכופפים, הופכים את היד, פותחים את הרווח בין הזרת לקמיצה, משחילים שם שתי רגליים של תרנגולת ביחד וסוגרים. אחר כך בין הקמיצה לאמה, אחר כך בין האמה לאצבע. החזקים תופסים עוד שתיים בין האגודל והאצבע, שזה רווח יותר גדול והאצבעות הכי חזקות. וככה בכל יד, עושים את זה מהר, כמו לקטוף עגבניות שרי בשלות, טק טק טק תופסים אותן. ואז מתרוממים ותוך כדי כך הופכים את שתי הידיים ויש לך אשכולות מסודרים של תרנגולות תלויים מהידיים, שמונה או עשר תרנגולות, בדרך לכלובים.

"אבל הרגע הזה, שבו מרימים והופכים, זה הרגע שמתחיל את הכל. כשמתחילים לעבוד, אחרי דקה או שתיים, כמה גברים מרימים אשכולות ובגלל הרעש של המלגזה רק הם בעצמם שומעים את זה. את הפצפוץ של עצמות הרגליים שנמעכות בין האצבעות שלהן. פק פק פק, ואז התרנגולות מבינות שמשהו לא טוב קורה.

"אני לא יודעת אם הן מבינות כי הן רואות אשכולות תרנגולות באוויר מעליהן או כי הן שומעות את החברות שלהן מקרקרות חזק יותר או שאולי הן שומעות יותר טוב מהאנשים את ריסוק העצמות. כך או כך, מאותו רגע זה מתחיל ונמשך שעה שלמה. בתוך שניה כולן מתחילות לקרקר יחד, בזעם ובתדהמה, ולשלשל, גם אלה שעל הרצפה וגם אלה שבידיים. הן מחרבנות על הלולנים וזה עף להם על הבגדים ועל הפנים. מי שלא סוגר את החולצה זה נכנס לו מתחת. מי שלא הכניס למכנסיים מתמלא חרא של תרנגולות עד הרגליים, מי שלא סוגר את הפה יעוף לו חרא פנימה. ונוצות מתעופפות. כולן רצות במעגלים וצורחות, כמו התרנגולת ההיא שראינו בלול לפני כמה ימים…"

"לאה'לה," אמרה אבישג.

"זו שאמרנו עליה שהיא כמו לאה'לה,"

"לאה'לה. ככה אנחנו קוראים לה עכשיו."

"אז הן רצות כמו לאה'לה, במעגלים היסטריים."

אצבעות הרגליים של אבישג היו מקופלות פנימה. היא שפשפה אותן כל הזמן, וראיתי שכל הגוף שלה מכווץ, כאילו שהיא מנסה להתכנס לנקודה אחת, לברוח מהכאב הזה. ואני, בתוך הראש שלי הזדמזם סיפור שהייתי מספרת לאבישג לפני השינה. "כל הלול מתעורר, כל הלול מקרקר, אין מנוח מזו הילדה. אפרוחים מקפצים ובורחים ורצים בצפצוף ובקול חרדה, ועפות באוויר כרבולות וכנפיים, והרעש -עד לב השמיים…"

"ואז דוחפים את האשכולות-תרנגולות הצורחות לתוך הכלובים. ארבע בכלוב. אפשר לראות שהן מנסות לצאת משם בכל כוחן, אבל מובן שאין להן שום סיכוי. שמים ארבע ומורידים את המכסה של הכלוב. לחלק מהן יש רגליים שבורות. הן צורחות בתוך הכלוב. הלולנים אומרים שהן יודעות שהולכים לשחוט אותן, אבל זה לא נכון. התרנגולות מטומטמות. הן יודעות רק מה שעכשיו, ועכשיו כואב להן נורא."

לרגע נדמה היה שאבישג הפסיקה לנשום.

"ואז?"

"ואז זה נמשך ונמשך, ואחרי שעה הנהג משאית של תנובה צורח שהוא ייתקע בפקקים בגלל שבקיבוץ הזה יש רק פדלאות והלולן צורח עליו שיגיד תודה שבזכותם יש לו בכלל עבודה ואחרי כמה דקות הם גומרים. המלגזן עוד מעמיס וכולם יורקים נוצות וחרא של תרנגולות על השטח שהכלובים היו עליו, והולכים לאכול כריך עם פסטרמה שהכינו להם בחדר האוכל אתמול בערב."

"ואת עשית את זה?"

"כשהייתי צעירה, הרבה פעמים. הייתי מגיעה לחדר אחרי זה ומתפשטת בחוץ. חמש בבוקר, קור כלבים, ערומה לגמרי, עד התחתונים, וכל החזה והבטן תמיד נמרחו בלשלשת, לא משנה כמה חזיות וגופיות שמתי וכמה סגרתי, וישר למקלחת לוהטת. המקלחת הכי טובה בחיים, שהופכת אותך בחזרה לבנאדם נורמלי. אחרי זה צריך ללכת לעבוד."

"ולמה אחר כך רק הגברים עשו את זה?"

חוה משכה בכתפיים. "קשה מדי לבחורות של היום. מפונקות. האמת? גם אני העדפתי לא להמשיך עם זה. יותר מדי טינופת."

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On 28 באוקטובר 2007 at 11:04

    ואת כותבת נהדר (!)

  • ימימה  On 28 באוקטובר 2007 at 12:49

    האמת – מהצד של משפחת הלולנים – ריחמתי לא מעט גם על האנשים…

    חוץ מזה, המונח שאבי, לולן ותיק, משתמש בו, הוא לא שגר אלא להקה. אני די בטוחה ששגר הוא מושג המשמש רק במקרים של יונקים (דהיינו, בהמלטות) ולא בעופות (הטלות).

  • רוני  On 28 באוקטובר 2007 at 13:50

    המציאות מזעזעת יותר מכל פרוזה.
    ותודה גם לך, ימימה. גם אני עבדתי בזה, ואכן גם לאנשים זה קשה. תהיתי לגבי השגר, תודה שסייעת לי לפתור את הבלבול. תוקן.

  • ימימה  On 29 באוקטובר 2007 at 22:54

    טוב שתיקנת.

Trackbacks

  • By milsberry on 6 ביולי 2008 at 10:48

    asdf23bxcvbxcvbasfzadfzxcv

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: