כיסופים

אני יושבת בחדר העבודה המבולגן והנפלא שלי ועובדת. אני אוהבת את העבודה. התינוקת מייבבת קלות, אבא שלה מרים אותה, היא משתתקת. יום שישי בבוקר, אוקטובר. בחוץ חם מאוד ואני יושבת ועורכת ספר יפהפה.

אדריכל עתיר רגש עומד בשדה חיטה ומדבר על האופק הנפרש, על יופיים המדויק של קוויו הישרים. אני חשה את השיבולים השמנמנות המלטפות את שוקיו. הרוח חמימה.

…אני כבר לא בערבה האמריקנית, כמו האדריכל ההוא. אני בנגב הצפוני, שבעונה הזו מלטפות בו רוחות חמות את הכותנה הקטופה ואת רגלי הילדה שהייתי שם. לא מדבר ולא שפע, מקום הביניים. הבית.

ליד הבית של דודה איה נושרים העלים עכשיו. כשמגיעה הרוח הקרירה הראשונה נרעדים כל העצים וממטירים את עליהם על המדרכות בהתרגשות.

חברותי הרווקות, שהולידו ילדים יחידים וחזרו לקיבוץ לגדל אותם עם אמותיהן, משוטטות בשבילים. רזות, יפהפיות. רעבות למזון ולגבר. ילדיהן טובעים בערימות העלים הענקיות שהצטברו בשולי הדרכים, והן ממשיכות ללכת.

ליד הבית של דודה איה דשא רחב נחרב. עוד מעט יגיעו הגשמים והוא יתאושש ויהיה מאושר יותר מאשר חברותי הרווקות, רווה ושבע מהן. והן יצעדו עליו בכוח, יצעידו את ילדיהן ומשחקיהם וכדוריהם, ירמסו אותו היטב.
כבר כשהיינו ילדים הוסבר בקפידה שקיבוץ כולו נשתל דשא שמלבלב כאשר דורכים עליו.

(רק ליד המכבסה היה שלט לבן, בריח דטרגנטים, "אסור לדרוך על הדשא". מישהו התאהב בדשא רך ומתוק ונכנע לו, ועל שמונה מאות חברי המשק נגזר להקיף אותו בזהירות לעד. מספרים שהאיש ההוא שתל את הדשא ההוא כדי שאהובתו תוכל לשכב שם על גבה ולמולל גבעולי דשא רכים בין אצבעותיה השמנמנות)

אבל חברותי הרווקות אינן יודעות עוד דבר. הן אינן מסבירות לילדיהן דבר אודות הדשא, המזון או הגברים שנעלמו. הן רק רומסות בעוז את הדשא, בכעס, בגעגוע למה שהבטיחו לנו; לכל מה שלא יהיה להן עוד לעולם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On 19 באוקטובר 2007 at 16:09

    אני אוהבת לקרוא אותך, אבל תוהה על
    "חברותי הרווקות, שהולידו ילדים יחידים וחזרו לקיבוץ לגדל אותם עם אמותיהן, משוטטות בשבילים. רזות, יפהפיות. רעבות למזון ולגבר. ילדיהן טובעים בערימות העלים הענקיות שהצטברו בשולי הדרכים, והן ממשיכות ללכת."
    רק על הפרובלמטיקה שעולה מכאן אפשר לכתוב פסקאות על גבי פסקאות. רגשות פתלתלים. מצד אחד, מעריכה את הכנות שלך לכתוב כך. מצד שני, נורא מעצבן אותי לקרוא את זה. רשימת מלאי. מכולת. מה יש לי, מה יש להן, אחד מול אחד.
    מעצבן אבל כתוב יפה מאד, מאד מכאן.

  • סטפן לוט שלוט  On 19 באוקטובר 2007 at 23:41

    אגרוייסה רשוימה, מהמנישתנה..

  • טרישה  On 20 באוקטובר 2007 at 00:10

    ממש התחשבנות עם בנות הקיבוץ שהיו איתך בילדותך.
    הנה לכן, אני ,הלא רזה ,נשואה עם מקצוע וילדים ואתן, שבכן קינאתי ואותי בכלל לא ראיתן. הנה אתן-בודדות, רעבות , משאירות את ילדכם לטבוע בערימת עלים.
    מזכיר את הבלוג המביש האחרון של בני ציפר ב"הארץ".
    לפחות את לא מציינת שמות.עלה בדעתך אולי שהן אמהות לא פחות טובות ממך. שחלקן רדות ולא רעבות. זהו מבנה גופן ואין להן צורך לבלוס כל הזמן?
    ולא כולן כועסות. ועתידן עוד לפניהן. אולי עוד ימצאו אהבה.
    נקמני נורא מצידך.
    הילדות יושבת על אנשים עשרות שנים – השאלה מה עושים עם זה

  • פון מרציפן  On 20 באוקטובר 2007 at 00:18

    שהיא שמנמנה, ועל זה כל הכבוד לה, מה את רוצה מה? שהיא תהיה רזה כמו דחליל?
    כל אחד צריך להיות שמח בחלקו. גם את

  • שולי  On 20 באוקטובר 2007 at 15:47

    שאת פשוט מקנאת, ויש במה. אם היית כל כך מאושרת ומסופקת בחיי נישואייך, לא היית צריכה להסתכל החוצה ולהשוות איך זה אצל אחרות, לא היית צריכה לנסות להרגיש טוב באמצעות תיאורים מכלילים ושליליים של חיי המשפחה של נשים אחרות. עושה לך טוב להרגיש נעלה על אימהות לא נשואות? הצורך הזה הוא המראה שלך,שבה משתקפת דמותך הלא מרוצה והנכספת למה שרק את יודעת שחסר לך.

  • אמא  On 20 באוקטובר 2007 at 17:59

    שכשרון כתיבה נעים כזה לכאורה מתבזבז על רשעות לא מוסברת. מה מציק לך בחברותייך האמהות הרווקות, מדוע העין הצרה. מה כואב לך ומה מקור הכאב.

    חבל ועצוב.

  • לילי  On 20 באוקטובר 2007 at 18:25

    לארבעה שמאבדים את האדם: הגאווה והעיקשות,העצלה והמהירות (רבי שלמה אבן גבירול , מתוך "מבחר הפנינים")
    הוסיפי נא את הנקמנות

  • אמא אחרת  On 20 באוקטובר 2007 at 18:31

    אני יושבת בחדר העבודה המבולגן והנפלא שלי ועובדת. אני אוהבת את העבודה. התינוקת מייבבת קלות, אני מרימה אותה, היא משתתקת. יום שבת אחה"צ בבוקר, אוקטובר. בחוץ חום בינוני, החום הכבד כבר עבר ואני יושבת ומרפרפת לי בנבכי המחשב.

    אישה עתירת רגש למוכר לה ופחות לשונה, יושבת בחדר העבודה שלה וקוראת על איכרים פסטורליים, בשדות שיבולים אמריקניות 'שמנמנות'.

    …אני כבר לא אצל הקוראת על האמריקנים. אני בעיר הישראלית, שבעונה הזו מלטפות בה רוחות חמות (פיח מכוניות?) את הילדים בגינה ואת החנויות הרוחשות. לא קוראת על קוראת אחרת, מקום הביניים. הבית.

    גם ליד הבית של סבתא רעיה, נושרים העלים עכשיו. לא תמיד בהתרגשות, לעיתים כך פשוט, משום הסתיו ודרכיו (מי ישורן?).

    חברותי הרווקות, שהולידו ילדים יחידים או אף יותר, ומגדלות אותן לבדן, משוטטות בשבילים. חלקן רזות ויפהפיות. אחרות מרופדות היטב ולא פחות טובות מראה. כן, ישנן גם אלו שיופיין הוא פנימי בלבד, אירוניה של הטבע, אתם יודעים. כן, גם מאלו הכרתי. לא רעבות למזון ואפילו לא לגבר. מאלה רבים יש בנמצא, לאכילה או לליטוף. לפי בחירה. או שלא. סוגים כה רבים יש עד שהמיון לא מצליח להתמקד. ילדיהן הרכים אינם משוטטים בשום מקום מיוחד שכן כה טרודות הן בשמירת אושרם.

    משם אני נודדת לרחובות האחרים, אל חברותי הנשואות. חלקן הזעום, חיות את חייהן הבינוניים, לעיתים שמחות, לעיתים דואבות. אותו גורל מוכר כל כך.

    לצידן חברותי האחרות, אלו הנשואות אך לעולן לא תדענה שובע או רוויה כלשהם. הן רומסות את העלים הנושרים בזעם שאינו כלה. ילדיהן בוכים וצווחים אך הן אינן שומעות. שקועות הן עד צווארן בחלומן המנותץ, פוסעות על חוד הסכין החוצה בין מטריקס האישה הצייתנית לנורמות החברתיות בו הן לכודות לבין מה שהיו עושות ללא המכאניזם השולט בהן. מלאות משטמה ועוינות לאותו בעל אומלל, כמותן, או פחות מהן, או יותר מהן, על שנטל מהן משהו שבלעדיו היה מפסל אותן אחרות. שבויות בתלם הנוקשה כל כך, רתומות ברסן מכאיב. מחתימות כרטיס מדי בוקר בעצב. עיניהן רעבות תמיד.

    ולבסוף חברותי הגרושות. אלו שהיו בין חברותי ההן אבל לא יכולות היו לשאת יותר. או שלא יכולים היו לשאת אותן יותר. אלו שהצליחו לצאת מהמטריקס אלא שמשם גלשו מבלי להרגיש לתוך מטריקס מעיק לא פחות.

    לפתע גורמת לי הרשימה הנ"ל לחשוב על גוון הדק, השמנמן, המרופד, השרירי, הצלוליטי, העייף, הזקוף, של שלל חברותי. המכנה המשותף לא נמצא.

    אבל חברותי הלכודות אינן יודעות עוד דבר. הן אינן מסבירות לילדיהן דבר אודות המטריקס, הכעס, העצב, הכישלון, החידלון, האטימות, רוב הרגש שמשום מה נמצא רק בספרים על האמריקנים האיכרים ההם.

    הן רק רומסות בעוז את המקלדת, בכעס, בגעגוע למה שהבטיחו לנו; לכל מה שלא יהיה להן עוד לעולם.

  • מירי  On 20 באוקטובר 2007 at 19:22

    לאמא האחרת
    🙂
    תמיד אפשר לארגן מחדש את הפרחים באגרטל, או לרוץ ברחובות עירומה, ולצרוח

    נו, זה לא עד כדי כך נורא. לא יכול להיות שזה עד כדי כך נורא. יש לנו את עצמנו, בסופו של דבר. אשמח אם תשלחי לי למייל את כתובת הבלוג שלך, כי מן הסתם את אישה כותבת, ואת כותבת כהוגן, כמו שאני אוהבת לקרוא

  • רוני  On 20 באוקטובר 2007 at 19:54

    פרוזה.

  • שי  On 20 באוקטובר 2007 at 20:46

    בייחוד אמא אחרת.

  • אביבה  On 21 באוקטובר 2007 at 16:49

    אל תתייחסי למקהלת הלובי הפוליטי שהקימו כאן אמהות רווקות עם אג'נדה קפוצת ישבן. את כותבת יפה ונוגע, ומותר לא לכתוב פוליטיקלי קורקט, וטוב שכך.

    ולעניין – כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב פוסט כזה, וטוב שעשית את העבודה בשבילי. חוץ מהרזון. איפה ראית רזון? איפה ראית אמא רזה? אני אהרוג אותה (כי היא גומרת לי את התירוץ הכי טוב למשקלי הנוכחי).

    נשיקות וחיבוקים ותביאי בהזדמנות להחזיק את הקטנה.

  • רוני  On 21 באוקטובר 2007 at 20:46

    למרות שאת רזה וחד הורית, רואה?
    ותאמת? תחזיקי את הקטנה הרבה הרבה מצידי, אני כבר נמאס לי לסחוב 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: