אבא ואגי – ממואר קצר מאוד

בחודשים שלפני מותו אבי קרא שירה.

מבחוץ הוא נראה שקט ומרוכז, שרוע על הכורסה הכחולה, אוחז בידו קונטרס "הנה" לבן, מלטף גדם רגל בידו השניה או ממולל את השפם הג'ינג'י הגדול. בין שיר לשיר התגלגל על כסא הגלגלים אל הפינה, בהה זמן מה במסך המחשב, האינטרנט וחוסר תוחלתו וגו'.

במקום להגדיל את המספר במשקפיים הוא הגדיל את הפונטים. 18. ככה. רק כך הצליח לקרוא. אבל לא היה מה לקרוא.

ואז הוא התאהב באגי. הוא הסתובב בבית מחויך ימים שלמים, וכששאלתי מה קרה אמר, "שיר. סתם שיר." ואחרי אגי היו עוד: ולאדימיר מאיאקובסקי, זביגנייב הרברט, רמי דיצני, פבלו נרודה, אדמיאל קוסמן, ו. ה. אודן.

ניסינו לדבר על שירה. הוא נתן לי לקרוא, קראתי, אבל לדבר על זה איש מאיתנו לא הצליח. מה בכלל אומרים? "פילח את לבי"?"מרגש"? המילים שלנו לא יכלו ליפי השירה אף פעם.

דחפנו זה לזו שירים – "תקרא!" "תקראי!" וחייכנו. או לא. זה היה סודי.

הבוקר מצאתי בספריה של אמא את ערימת הקונטרסים הלבנה ההיא. בתוך "הנה" מספר 15 קטע ראיון מצחיק עם אגי (משעול. מעיתון העיר, 26.9.97)

ובעמוד האחורי השיר הזה המוכר מאוד של אגי, ושמעתי את קולו של אבי המבודח והעצוב מקריא בקול רם:

כמה בודד
להיות העומד
וכולם דופקים אותי
חת שתיים שלוש אגי

אחר כך הוא מת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סנביץ  On 10 באוקטובר 2007 at 16:26

    התרגשתי מאוד. תנצרי את הטקסט הזה לילדים שלך

  • לי  On 10 באוקטובר 2007 at 17:34

    "דחפנו זה לזו שירים – "תקרא!" "תקראי!" וחייכנו. או לא. זה היה סודי.

    " – איזו קרבה נהדרת. זכיתם.

  • עמי  On 10 באוקטובר 2007 at 19:59

    הו רוני,
    כמה יפה. וגם צריך להגיד שאבא ידע לכתוב לא רק לקרא..

  • דוד שליט  On 10 באוקטובר 2007 at 23:00

    תודה רוני, שחילקת את הזיכרון המרגש הזה, בעיקר עם מי שהכיר את אביך

  • שרון רז  On 11 באוקטובר 2007 at 07:13

    פוסט קצר, ממוקד, חזק ומרגש, תודה רוני

  • רוני  On 11 באוקטובר 2007 at 09:16

    תודה סנביץ, עצה מצוינת. אעשה זאת.

    לי, את צודקת, ולא תמיד קל לזכור שזה לא היה מובן מאליו.

    עמי, יקירי, הרי אתה יודע שאי אפשר לכתוב עליו הכל. את הרוב לא ידעתי, הוא היה איש חידתי.

    דוד, לרגע אני מתפתה לחשוב שאתה מתכוון שהכרת אותו – האם כך הדבר? כך או כך, תודה על המילים הטובות.

    ותודה גם לך, שרון.

  • דוד שליט  On 11 באוקטובר 2007 at 15:00

    הכרתי את גבי לאורך מספר שנים. אני זוכר שהגיע לעיתון חדשות. זוכר את שיחות המסדרון, הבדיחות, הרוח הפראית ששרתה שם באותם ימים, וגם ימים אחרים, כשחזר עם קביים מתקופת טיפולים. אחר כך נפגשנו שוב בהארץ. בת זוגי אגב, עבדה עם אביך גם בעל המשמר ובגלובס, ואחת ל..באותן שיחות וחשבונות מקצועיים ואישיים, אנחנו מדברים גם בו ובהליכתו המוקדמת והפתאומית.

  • ח ל י  On 11 באוקטובר 2007 at 17:17

    הכי מרגש שאת מתחילה לגעת במקומות שלך.

    בדיוק שלך וברגישות שלך.

    🙂

  • תמי  On 2 בדצמבר 2008 at 11:15

    את תמיד, אבל תמיד, מרגשת אותי. מחבקת. נשיקות לאמא גם ולילדים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: