ריגוש

הריגוש שלה מסעיר. נדמה כאילו אפשר לשבת מולה ולהתבונן בו, כמו חפץ יפהפה. לשבוע ממנו. למה צריך לטבול את הידיים בתוך הריגוש הדבשי, הדביק הזה, בעצמי? נעים יותר מבחוץ. זה מספיק.

זה מספיק! אני מטיחה.

אבל לא כך. זה לא מספיק. אולי רק ביס קטן אחד, כאן בפינה. מין ריגושונצ'יק קטן כזה, בלתי מזיק. אני יכולה להסתפק בו ולא עוד, אני מבטיחה לכם! ואז אשוב להתבונן בה; בזה שלה, הגדול, המתוק, המשביע ללא עוררין. האור המבטיח בעיניה, העור הבוהק של צווארה המתארך ומידקק מיום ליום. כמה היא יפה.

כך זה נראה בסתיו של 2007, כשהיא סוערת ואנחנו, חברותיה, כמו הפועלות סביב מלכת הדבורים, מנסות לחטוף פירור מחלת הדבש הזו – אבל לא להידבק. רק שלא לזעזע את הקיום, רק שלא נסכן את כל מה שבטוח ומוכר.

תשמעו בנות, אני מסננת אל החלל. די לאשליות. אי אפשר לאהוב אותה בלי לראות. אי אפשר להביט בזה בלי לכמוה. טיפה אחת על הלשון תשרוף אתכן.

הישמרו על נפשותיכן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: