שביל הפתקיות הצהובות של יואל הופמן

אני כל כך מתקמצנת על הפתקיות הצהובות שנותנים לי בהוצאה. הן אמורות לשמש לסימון שגיאות, אותיות שנפלו, פסיקים שהתהפכו, אבל אני משתמשת בהן רק אם יש מעט טעויות. אם יש הרבה, תואיל הגרפיקאית המתקנת לדפדף בכל. אני לא אבזבז עליהם את הפתקיות הצהובות שלי.

ואת כל זה אני מספרת רק כדי להבהיר עד כמה שמחתי ונרגשתי כשהצלחתי לראשונה בחיי לקרוא ספר של יואל הופמן, ששנים פחדתי ממנו פחד ומוות ועכשיו כל כך יפה הוא בעיני עד שלקחתי את הפתקיות הצהובות וקישטתי את הספר כולו.

ניסיתי לקרוא את "הלב הוא קטמנדו" המון פעמים, תמיד פתחתי ותהיתי למה כל כך מעט מילים בעמוד וחשבתי מניירה, אבל הפעם התינוקת בכתה שהיא רוצה לינוק ואני התכוונתי לחטוף ספר אחר לגמרי ("ים המוות" של אמאדו) ורק כשהיא כבר היתה באמצע הארוחה הבנתי שלקחתי את הספר הלא נכון.

קראתי לאט, מפוחדת, ואז מהר יותר, ואז בבהילות ודהרה בלעתי את כולו, מסמנת עוד ועוד קטעים. עכשיו חזרתי להתחלה ואני קוראת אותו לאט.

הנה חלק ממה שהדבקתי פתקיות:

  • "מישהו הולך אל מישהו ומישהו פורש מעליהם שמיים."
  • "גם העורך דין לודויג יושב שם עם פאולה אשתו שבלילות הם עירומים אבל עכשיו בד מכסה את גופם."
  • "[תארו לעצמכם את מותו של האלוהים. הגוף הגדול הזה פוסק לנשום ואף על פי כן כולנו בתוכו.]"
  • "הרחוב אינו ניתן לתיאור מפני שהלב עולה על גדותיו כמו חתולים בתוך פח-זבל."
  • "האהבה, כמו תולעת משי, גם יורקת את דצמבר."
  • "הכל ניתן [יהואחים חושב] וכמעט הכל נלקח והוא מתאווה שוב לפניה של בתיה כמו אגם שרוצה את הבבואות שדברים משאירים בו."

איך בכלל אפשר לחשוב על כתיבה בעולם שבו כותב יואל הופמן?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביבה  On 20 בספטמבר 2007 at 21:16

    פתקאות צהובות שהופמן זרק או משהו – הייתי נותנת הרבה בשביל האוסף המלא.

    בכלל, רוני, מה קורה לך? עלייך הוא כתב את "מה שלומך דולורס" ואת לא ידעת בכלל.

    נשיקות.

  • רוני  On 20 בספטמבר 2007 at 21:25

    את ידעת שאני יכולה לאהוב את זה ולא גילית לי? למה?! אני בכלל לא מאמינה שיש להופמן פתקאות. אני לא בטוחה שאני מאמינה שהוא קיים, עד כדי כך הכל מזוקק שם.
    כך או כך, מחר בבוקר ישר לספרייה העירונית.

    כן, נשיקות גם לך, יקירתי 🙂

  • מירי  On 20 בספטמבר 2007 at 22:21

    כל האנשים שאני אוהבת אוהבים את יואל הופמן. זה מאד פרקטי, כי כשאני מכירה מישהו/י חדש שמוצא/ת חן בעיניי, כל מה שאני צריכה לבדוק זה אם הוא אוהב את הופמן או לא. זה פטנט בדוק, שעובד על דיוק של מאה אחוזים.

  • נופלת מגרייס  On 20 בספטמבר 2007 at 23:06

    איך באמת

  • זו ש  On 21 בספטמבר 2007 at 02:25

    את הופמן באיחור, כשיצא "הלב הוא קטמנדו". כעת, לאחר שקראתי את ספריו האחרים, אני חושבת שזה בדיוק הספר להתחיל ממנו את אהבת הופמן.

    ולהיפך, עולם בו כותב אחד הופמן הוא העולם.

    (אני נדבקתי בהופמנית משך כמה שבועות לאחר כל הופמן שקראתי)

  • רוני  On 22 בספטמבר 2007 at 21:06

    לדעתי כמה מחברי האהובים ביותר אפילו לא שמעו על הופמן מעולם. זה מדד קצת נוקשה, לא?
    נופלת: כשאומרים לנורית זרחי "אני בחיים לא אוכל לכתוב כמוך" היא תמיד עונה "גם אני לא יכולה לכתוב כמוך. התרגשתי מהופמן, ובכל זאת אכתוב. התאוששתי כבר, ואני רואה שגם את 🙂
    זוש, גם אני מדברת הופמנית כבר כמה ימים! אבל זה מתפוגג, תודה לאל. הילדים מחפשים את המילים החסרות.

  • נופלת מגרייס  On 23 בספטמבר 2007 at 20:05

    לא קשור להתאוששות,
    זה כמו שלא תפסיקי לנשום רק כי איזו גברת אדירת שדיים תנשום מולך ברחוב במלוא הפאר.
    לנשום חייבים, רדוד או לעומק.

    (בכל פעם כשסיימתי לקרוא את מה שלומך דולורס נשבעתי להפסיק לכתוב. עד שנחנקתי מרוב מילים ונשברתי. את מה שלומך דולורס אני מחלקת לדפים דפים ודוחפת לאנשים במזוזות)

  • רוני  On 5 באוקטובר 2007 at 15:36

    והמזוזות יפהפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: