ממממ

הבית חם, הילדה בוכה יחד איתי, מתחת לשמיכה.
יש ימים בהם הפשטות היא עול אכזר. לא היום, היום אני מתמתחת בתוכה, מתחננת לסליחה. תראו, תראו, עכשיו אני כאן וזה כל מה שחשוב.
הילד קורא לי. אמא, תראי מה עשיתי בפלסטלינה. הטלוויזיה דמומה, מאירה בכחול וכתום את וילונות הסלון השקופים כמעט. בחוץ הולך פועל סיני זקן וגשם חזק. אני רואה אותו מביט בוילונות שלי בגעגוע ואוטמת ליבי בפניו.
הוא בא הביתה ומחבק אותי. "בכית?"
אני לא עונה. בכיתי, אבל הנה, זה עובר, כבר יותר טוב. תודה אהובי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: