בפינה לבקשתך: גיבור העל של כביש מספר 1

בגיל 37 גילה יואל שפירא שהוא יכול לדלג מעל מכוניות עומדות. אולי זה לא נראה כמו עניין גדול אבל נסו אתם לקפץ לאורך הפקק של כביש ירושלים תל אביב משער הגיא ועד הכניסה לאיילון ואז תגידו שזה קל. יואל מצא עצמו נמשך מאוד לקפוץ על מכוניות.
השמועה התחילה להסתובב. מישהו קופץ על מכוניות. נהגי האוטובוסים והמשאיות היו רואים אותו, אחד מהם צילם ושלח את התמונה לחבר בדואר אלקטרוני. תמונת המקפץ עברה כאש בשדה קוצים, כולם קיבלו אותה וכולם תהו מי האיש. זהותו נסתתרה עוד שמן מה שכן איש לא ידע מי הוא. בכל התמונות צולם מאחור, מכנסיו שמוטים על אחוריו השטוחים, כתפיו מעוגלות מעט.
בוקר אחד יואל קפץ על סובארו ג'אסטי קטנה והנהגת יצאה ורצה בעקבותיו בין המכוניות וצעקה "קופץ! קופץ! הי! איש קופץ!"
הוא שמע אותה ועצר. זינק בין המכוניות ובפעם הראשונה פגש את הנהגים. הם חייכו אליו, הם כבר שמעו עליו ממישהו ששמע ממישהו אחר והתייחסו אליו כמו אל סלבריטי.
היא היתה עיתונאית, קטנת קומה אבל חזקה. אמרה שהיא כותבת בידיעות אחרונות והיא תשמח לפרסם ידיעה עליו. הוא דיבר איתה, רק כמה מילים, זקף את קומתו ככל יכולתו מול המצלמה הדיגיטלית שלה.
כשכבר פנה לטפס על וולוו סמוכה קראה לו שוב.
"למה אתה קופץ?"
"אני שונא פקקי תנועה", צעק אליה.
התמונה התפרסמה בעמוד 13 למטה משמאל אחרי יומיים.
"אני שונא פקקי תנועה, אמר יואל שפירא ממבשרת ציון לכתבתינו", אמרה הכותרת, "שפירא הוא האלמוני המסתורי שנצפה מקפץ על מכוניות בכביש מספר אחד בחודשים האחרונים. לכתבתינו הוא מספר כי הוא מנהל כח אדם ברשת חנויות חשמל קטנה, וכי את הכשרון לקפוץ על מכוניות עומדות גילה בעקבות תאונת דרכים בה הועף מרכבו ונחת על גג מכונית סמוכה".
יואל לא זכר שאמר כך, ובכלל, את הכשרון שלו גילה דווקא באופן אחר לגמרי עליו העדיף שלא לספר לאיש, והוא היה קשור באחר צהריים אחד ובגברת אחת שבשמה לא נקב מעולם בפני איש.
מאותו הבוקר, כשיצא למסע הקפיצות שלו היו הנהגים צופרים לו ויוצאים מהמכונית ומעודדים אותו בצעקות ובמחיאות כפיים. יואל גילה שהוא נהנה מאוד מתשומת הלב. הוא החל מנסה תרגילים חדשים, לשמח את קהל צופיו. בפעם הראשונה שניסה סאלטה כמעט שבר את מפרקתו ובנס סיים עם כמה שריטות בעורף ובידיים. הוא התאמן כמה לילות במגרש החניה שליד ביתו כשהשכנים בפיג'מות צופים בו מהחלונות ומעודדים אותו. כשהצליח עלו שאגות העידוד אל השמיים. הוא ריחף, הוא רקד. בכל בוקר היה כביש מספר אחת במת ההופעות שלו, ויואל היה הכוכב הראשי.
בוקר אחד היה בפקק צוות צילום של הטלוויזיה האנגלית. הם צילמו אותו. Super Hopper, כינה אותו השדר, יואל לא הצליח להבין אפילו מילה אחת מדבריו, אבל הוא חיבב את הכינוי. סופר הוֹפּר. כח עליון. יואל שפירא ממבשרת ציון בשורה אחת עם סופרמן וספיידרמן ובאטמן…
יואל טרח והשאיל מספריית הוידאו את הסרטים הללו. הוא הבין שהוא זקוק לשני דברים כדי להצליח: אוייב אכזר ומעשים טובים.
כמעט מיד נקרתה לידיו ההזדמנות למעשים טובים: כמה ימים אחר כך, בפקק תנועה עמוס במיוחד בשבע בבוקר, זעק לו מישהו מהחלון: הי, סופר הוֹפּר!
יואל ירד מהרכב בסלטה לאחור עם בורג חלקי, הטכניקה הקבועה שלו לעצירות צילום עם נהגים.
אבל הנהג הזה לא היה מעוניין להצטלם איתו.
"בחייאת, אשתי יולדת פה באוטו תיכף, תוכל להקפיץ אותה לבית החולים?"
יואל עמס את הגברת על כתפיו והחל מקפץ. הוא המשיך עם הפקק עד גנות ומשם פצח במסלול חדש ומאתגר: כביש מספר ארבע לכיוון בית החולים תל השומר. על הגשר המתין כבר אמבולנס שטרח אי מי להזמין וסופר הוֹפּר הניח את היולדת באמבולנס ולקח אוטובוס לעבודה. הפקקים כבר נגמרו.
למחרת התקשרו מהעיתון והזמינו אותו להצטלם עם היולדת הגאה והרך הנולד. סופר הוֹפּר שמח להיענות (הוא כבר לא השתמש כמעט בשם יואל שפירא. רק אמא שלו והבוס התעקשו להצמד למה שהוא כינה בבוז 'שמו הארצי'). בצילום נראתה האם מנשקת את לחיו והאב חובק את כתפו בגאווה. סופר הוֹפּר תלה את התמונה בסלון ביתו, ואחרי ימים ספורים צירף אליה את תמונותיו עם ראש הממשלה ונשיא המדינה שהזמינו אותו לפגישות בלשכותיהם.
אחרי הפרסום הזה העניין חזר על עצמו עוד מספר פעמים. הוא חש איך שרירי גבו מתחזקים והוא נהיה שרירי יותר. בצילומים האחרונים כבר מילא ישבנו החזק את המכנסיים היטב, וכתפיו התרבעו מעט.
עתה החלו עוצרים אותו עוד אנשים. הוא קרא להם 'נשמות חלושות', אבל במדיה כינו אותם 'הטרמפיסטים של סופר הוֹפּר'. הראשון היה מנכ"ל חברת היי טק. הוא ביקש ממנו שיעזור לו להגיע לעבודה במהירות, הוא עמד לאחר לפרזנטציה חשובה. סופר הוֹפּר נעתר מיד, ולא שיער שדווקא כאן יתחילו צרותיו.
השמועה על השירות החדש שמספק גיבור העל של כביש מספר אחת פשטה במהירות. בבקרים שאחר כך הוא מצא עצמו מקפיץ מנהלים בכירים, מזכירות לחוצות (שהותירו סימני ציפורניים על צווארו וטביעת ליפסטיק על לחיו), תלמידים מאחרים. בפקקי אחר הצהריים היו אמהות שאחרו לאסוף את הילדים. אחרי ימים ספורים הוא נאלץ לקבוע מסמרות של סדרי עדיפויות: בעדיפות ראשונה המנכ"לים (שירות פרימיום, הגדיר זאת בינו לבינו בבדיחות הדעת), אחריהם נשים הרות ואנשים חולים, אחר כך צוותים רפואיים ואחריהם כל השאר. בסעיף האחרון ניתנה עדיפות ברורה לנשים יפות, אבל על כך הוא לא היה מודה בפני איש. חודשים רבים קיפץ כך בהנאה, התארח בתוכניות בטלוויזיה והחל שוקל ברצינות להתפטר ממשרתו הישנה
להתמסר לכשרונו המיוחד, אולי אפילו לנסוע לאמריקה, שם ודאי יתעשר מיד.
התביעה הראשונה היתה קנטרנית וסופר הוֹפּר לא התרשם ממנה כלל. גבר תבע אותו על שהעדיף אשה על פניו. בית המשפט דחה את התביעה מכל וכל, אולם העיתונאית הקטנה פרסמה את דבר המקרה בהבלטה רבה.
אחרי התביעה הזו הגיעה תביעה שניה, הפעם חמורה יותר: אשה הרה שלא זכתה להנשא אל בית החולים בשל מנכ"ל אחד הבחינה כיצד המנכ"ל מחליק כמה שטרות אל כיסו של סופר הוֹפּר. גם התביעה הזו נדחתה ("מחוסר הוכחות לחבות הנאשם כלפי התובעת") אולם תדמיתו הציבורית של סופר הוֹפּר נפגעה קשות.
הפובליציסטים התנפלו עליו בלהט ושמחה. גינו אותו על היותו רודף בצע, העלו שאלות על הנזקים שגורמות קפיצותיו למכוניות ותהו מדוע אין חברות הביטוח תובעות אותו.
בבקרים הבאים נשמעו מדי פעם קללות מהמכוניות עליהן דילג. נהג שניסה להתחמק ממנו לחץ על דוושת הגז בבהלה ופגע במכונית שלפניו. סופר הוֹפּר נפל מהמכונית ושני הנהגים תקפו אותו באלימות. הוא נמלט רק בזכות אשה הרה שנזקקה להקפצה מהירה.
הנהג הבולם וחברת הביטוח שלו תבעו את סופר הוֹפּר על נזקים. בית המשפט טיפל בתביעה במהירות לא מצויה. סופר הוֹפּר הורשע בגרימת נזק, השופט השית עליו פיצויים גבוהים למדי ואסר עליו להמשיך לדלג על מכוניות.
בתקופת המשפט הזה הגיעו אל העיתונאים עוד ועוד מקורות. הצעירה החזקה מידיעות אחרונות פרסמה ראשונה את הסכומים ששולמו עבור שירותי הפרימיום של סופר הוֹפּר, סכומים שנודעו כבר לכל גולשי האינטרנט.
בתגובה לידיעה זו הגיש עורך דין תל אביבי תביעה ייצוגית נגד גיבור העל ובשם כל הנהגים שעל מכוניותיהם קיפץ, מספרם הוערך בעשרות אלפים לפחות. בתביעה נאמר שהיות והשירות שנתן יואל שפירא (הידוע גם בכינוי סופר הוֹפּר) היה כרוך בשימוש ברכושם של התובעים, הרי שעליו להתחלק עימם בהכנסות.
האוייב הרשע של סופר הוֹפּר היה הציבור.
יואל שפירא סגר את שירות הפרימיום שלו בלית ברירה ופוטר גם ממשרתו כמנהל כח אדם בשל הפלייה נגד נשים הרות. איש לא בא לשאול לשלומו. הוא היה יוצא לקניות בסוף היום, מתחמק בין המדפים, ראשו כפוף. גופו מיהר לשוב למצבו הישן, השמוט. בערב היה יושב בבית ומדפדף בגזרי העיתונות של עלילותיו וצופה בסרטי סופרמן ובאטמן שוב ושוב.
אחרי חודשים אחדים ריחם עליו בעל המכולת והציע לו עבודה כמסדר מדפים. יואל מיהר להסכים, הוא היה מרושש.
ורק בלילות היה יוצא לפעמים למגרש החניה ומדלג בשקט ממכונית למכונית, עד שהיה מי מהשכנים צועק: "שפירא! רד מהמכוניות או שאני קורא למשטרה!"
אז היה משתרך חזרה למיטתו. המאה העשרים ואחת לא התאימה כלל לגיבורי על.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרק ק.  On 20 בספטמבר 2004 at 01:43

    למה למחוק?

  • רוני  On 20 בספטמבר 2004 at 02:02

    אין לי תשובה. אני אוהבת לעשות בלגן 🙂

  • מרק ק.  On 20 בספטמבר 2004 at 07:10

    אז את יכולה לבלגן את הלינקים במקום למחוק 🙂

  • רוני  On 20 בספטמבר 2004 at 09:31

    אני אין לי שום לינקים!

  • הסטוריון מצעד המחץ  On 20 בספטמבר 2004 at 10:26

    משעשע ועצוב.
    מצטרף לשאלה של מרק ק.

  • ערן  On 20 בספטמבר 2004 at 19:08

    מעולה.
    מעולם לא קראתי דבר שכתבת מחוץ לאתר ואני חייב לומר שמזמן לא נהניתי כך.

  • אילן  On 17 בפברואר 2009 at 13:57

    פשוט ענק, איזו צפיית עתיד הפגנת כאן.

    אילן א.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: