צעירים לנצח

נסעתי, חזרתי, החיים כמו תמיד, אבל היה שיא לטיול שלי באמסטרדם. הכתבה הזו פורסמה ב"מגזין" של מעריב אתמול, 1.8.2004 והיתה מתנה נהדרת ליום ההולדת שלי.

הרגע הדרמטי ביותר במופע של סיימון וגרפונקל באמסטרדם הגיע כבר בתום השיר הראשון, Old Friends. או אז התמוטט באחת השורות האחוריות אדם מבוגר מהתקף לב. לפחות שני שירים נוספים חלפו עד שהגיעו הפראמדיקים מרחבת אצטדיון הארינה של אייאקס אמסטרדם מתחתינו לטפל בו. משך כל הזמן הזה נופף כל היציע הימני במרץ וזעק זעקות שבר. יש להניח ששני הכוכבים הקשישים (62) על הבמה חשבו שהולך להם ממש טוב הערב. וללא שום קשר לדרמה ההיא, הם צדקו.
כי למרות שנקרענו עם כל הקהל בין הסקרנות המציצנית של מראה ההחייאה בשורות האחריות ושני ילדיו הבוגרים של האיש בוכים לצידו לבין שני הקשישים המקסימים שעל הבמה הצלחנו לשים לב שההופעה שהחלה אי שם למטה נועדה לרגש אותנו – ועשתה זאת באפקטיביות מרשימה.
 
חברים ותיקים

סיימון וגרפונקל החלו לפעול כצמד לפני חמישים שנה, כשהיו בני 12. בתחילת דרכם הופיעו תחת השם טום וג'רי, לא הצליחו להתרומם ונפרדו. סיימון יצא למסע כתיבה, צמיחה אישית והופעות ברחבי אנגליה, גרפונקל הלך ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה; המסלולים השונים הללו היו רמז קטן לפערים שיצמחו בין השניים עם השנים.
הם נפגשו שוב אחרי מספר שנים והתחילו לפעול בשם "סיימון וגרפונקל" תוך שהם צוברים קהל קטן ואוהד, בעיקר מתחום חובבי הפולק-רוק. הפריצה הגדולה שלהם התרחשה אחרי שהבמאי מייק ניקולס הזמין אותם לכתוב ולהקליט את פס הקול של "הבוגר", סרט שהצלחתו הפכה את כל מי שנגע בו למגה-כוכב עולמי.
הנוכחות הדומיננטית והמתמשכת של הצמד בשוק המוסיקה העולמי יכולה להפתיע לנוכח התפוקה המקורית שלהם, המינורית למדי: הם פעלו בסך הכל שש שנים, בין 1964 ל 1970, במהלכן הוציאו חמישה אלבומים ופסקול אחד. זהו.
מאז התאחדו מספר פעמים להופעות בודדות או סיבובי הופעות גדולים בסך הכל כחמש פעמים. כל אחד מהמפגשים הללו הוכיח שוב שהקהל מסרב לשכוח אותם, ובמשך שנות הפרידה שלהם הוציאו הצמד סיימון וגרפונקל לא פחות מ 16 (!) אוספים רשמיים, רובם הגדול כפולים או משולשים.
השיא היה, כמובן, המופע הידוע בסנטרל פארק ב-1981, מופע שצולם והוקלט והפך לאחד הנמכרים ביותר, רבים מחובבי סיימון וגרפונקל הצעירים מבססים את הכרותם עם החומרים של הצמד על המופע הזה.
סיבוב הקיץ של השנה הזו בארה"ב ובאירופה הושפע מאוד מהצלחתו המסחררת של סיבוב ההופעות שלהם בארה"ב בשנה שעברה: זה התחיל בפרס הגראמי למפעל חיים שקיבלו בטקס השקט שהתקיים מיד לאחר הפלת מגדלי התאומים, אז שרו ביצוע אקוסטי יפהפה של The Sound of Silence, שיר שנכתב לאחר רצח ג'ון קנדי. הביצוע הסנטימנטלי העדין גרם למיליוני אמריקנים להזיל דמעה מול הטלוויזיה. חודשים ספורים אחר כך יצאו לסיבוב הופעות.
כרטיס למופע נמכר אז במעל 130 דולר (לעומת המחיר המקובל בארה"ב, כחמישים דולר לכרטיס למופע רוק), והסיור הכניס 64.5 מיליון דולר בשבועות ספורים. גם השנה לא נמכרו כרטיסים זולים, ובאירופה היה מחיר כרטיס ביציע העליון המרוחק 80 יורו.
 
אמהות ובנים

ולמרות המחיר הלא זול הצפיפות החלה כבר ברכבת המובילה מהעיר לרובע bijlmeer המדכא בו מצוי האצטדיון, לא רחוק מאתר נפילת מטוס אל על לפני מספר שנים.
היו שם המוני מקומיים וזרים בטווח גילאים רחב: מבני עשרים וכלום שעוד לא נולדו כשסיימון וגרפונקל נפרדו, דרך המוני גיל העמידה המאפירים (הרוב המכריע) ועד קשישים על כסאות גלגלים, כולם יחד נהרו אל הארינה חמושים בחיוכי ענק ובהמון סבלנות.
הארגון המופתי כמעט הצליח להסתיר מפנינו את המספר העצום של רוכשי הכרטיסים למופע: כחמישים אלף לפחות. לא היו דחיפות, רק קצת צפיפות וסדר הולנדי מופתי ונעים. פה ושם התרומם ענן ריחני של גראס (חוקי למהדרין, כמובן) והשוטרים שמונו לשמור על הסדר נותרו חסרי מעש.

תופעה מקסימה ונפוצה מאוד בקהל היתה זוגות זוגות של אמהות וילדיהן הבוגרים שהגיעו למופע יחד. לידינו ישבו אם ובנה שהתחבקו לפרקים, שרו ביחד ודמעו יחד. "היא החברה הכי טובה שלי", אמר הבן, "אני חייב לה לנצח אל שהכירה לי את המוזיקה המופלאה הזו".
ישבנו איתם ביציע הגבוה והמרוחק, מתבוננים בשתי הנקודות המרוחקות: גרפונקל, חגב גבוה בחולצה לבנה וסיימון, נמלה קטנה בחולצה אדומה, יציבים כסלע במקומותיהם על הבמה. בכל מקרה לא מדובר בשני האנשים הכי אקספרסיביים שנראו על הבמות, וכמו בהופעה המיתולוגית בסנטרל פארק בשנת 1981 גם הפעם לא טרחו הצמד על העמדה או תזמורים יוצאי דופן. סיימון נראה גמדי עם גיטרה אקוסטית אימתנית שהסתירה את רובו, גרפונקל הקפיד להשאיר את הידיים בכיסים כתמיד. שלושה מסכי ענק וצלם מצויין קירבו אותנו אל הבמה. שלושים שנה אחרי הפרידה קיבלנו בדיוק את אותה הסחורה: מוסיקה טובה שעומדת בזכות עצמה, והקהל הותיק הוכיח שוב ושוב שהוא רוצה פשוט עוד מאותו הדבר.

השנים שחלפו הותירו בהם סימנים. פול סיימון הקריח מאוד ופניו נמלאו בהרות גיל. ליפת השיער המפורסמת של ארט גרפונקל נסוגה לא מעט לאחור ואיבדה את מרבית צבעה. שניהם נראים מבוגרים עד אימה למי שזוכר את ההופעה ההיא בניו יורק, אם כי סיימון הוא עדיין מוסיקאי פורה מאוד (בקרוב צפוי אלבום חדש ומסקרן שלו עם בריאן אינו) וגרפונקל שומר על כושר נפלא כשהוא חוצה יבשות בהליכה. הקיץ הזה הוא מתעתד לחצות את אירופה.

ודבר אחד לא השתנה: הכשרון. גם בהופעה הזו, כמו בקודמותיה, קולו של ארט גרפונקל נותר גבוה, צלול ומרטיט, פול סיימון הוא עדיין הזמר החם והמתוק שהיה מאז ומעולם והשילוב בין הקולות של השניים עדיין מרגש. הרפרטואר הישן יושב עליהם בטבעיות. למרות השנים שחלפו השירים לא נשמעו ישנים חלקם, על אף שהם עוסקים במאורעות אקטואליים משנות ה-60,  יכלו להכתב גם היום.
 
חברים?

הקונספט של המופע כולו, חברים ותיקים, שעשע לא מעט את מי שמכיר את המיתולוגיה של השניים, חברים ותיקים שהצליחו לא לדבר אחד עם השני משך שנים ולהעביר קונצרטים שלמים בלי להחליף אפילו מבט אחד.
הפעם, אולי זה הגיל, נדמה היה שהם יכולים להשתעשע על חשבון הנטיה שלהם לריב. "הכרנו בגיל 12, אנחנו חוגגים חמישים שנות חברות", סיפר גרפונקל ברגע סנטימנטלי, "התחלנו לריב בגיל 14, אנחנו חוגגים 48 שנות מריבות", השיב סיימון בחיוך.

ההופעה התחילה ברצף צילומים של אמריקה בשנים ההם, ובעיקר תמונות של הצמד הצעיר. ברקע נשמעו השירים. אחר כך הופיעו השניים על הבמה והחלו ברצף שירים סנטימנטליים, רובם לא מראש רשימת הלהיטים (מלבד "אמריקה"), שעוררו בקהל בעיקר את מיץ הנוסטלגיה המתוק הנדרש תמיד למופעי איחוד.
ארט גרפונקל התוודה כי "שירה של קת'י הוא אחד השירים האהובים עליי" וסיפר כיצד הופיעו בתחילת שנות השישים באנגליה ברחובות וידידתם קת'י אספה את הכסף מהצופים; אחר כך סיפרו שניהם על המפגש המפורסם ביניהם בשכונת פורסט הילס בקווינס, עת שיחקו במחזה ביה"ס "אליס בארץ הפלאות", התווכחו מעט על הבמה באם כוכב המופע היה גרפונקל בתפקיד חתול הצ'שייר או סיימון בתפקיד הארנב הלבן.
הם שרו קטע מהלהיט הראשון שלהם מתקופת התיכון, Hey Schoolgirl, וסיימון התוודה כי "הצליל המקורי שלנו היה נסיון להשמע כמו ה Everly Brothers” ונתן בכך את האות למיני קונצרט מלהיב עם אלילי נעוריו, ששיאו היה ביצוע משותף של Bye bye love, ביצוע שהרים את רוב הקהל על הרגליים.
מאותו רגע היה המופע רצף של שיאים. מדהים היה להזכר כמה להיטי ענק מרגשים היו לצמד. הם בחרו להצמד באופן כמעט מוחלט אל הרפרטואר המשותף ולוותר על ההצלחות הגדולות שלהם כסולנים. נוכחות דרמטית במיוחד היתה לאלבום האחרון והטוב ביותר שהקליטו יחד, Bridge over troubled Water.
בשקט וברגש שר גרפונקל את The only living boy in NY, שיר שהקדיש לו סיימון כשעזב למקסיקו לצלם את "מלכוד 22", ואילו את השיר השני שכתב לו ידידו, Bridge over troubled water חלקו שניהם בביצוע דבש מתוק. בשירת The sound of silence  עמד הקהל כולו ושר בדבקות. בכיתי, בטח בכיתי. נזכרתי במופע הקודם בו ראיתי אותם, אי שם באיזור גיל 13 באצטדיון ברמת גן. הם עדיין משתפרים עם השנים

בעשר בלילה עדיין בקע אור רך מכיפת הארינה וההופעה הסתיימה אחרי שעתיים, 22 שירים וארבעה הדרנים. וניר (ששכח את הכרטיס של המצלמה הדיגיטלית, הפושע!) אמר בגאווה "יותר ארוך ויותר שווה מהמופע בסנטרל פארק". השיר האחרון היה 59th st. Bridge Song הידוע יותר כ Feeling Groovy, שיר עליז ומתוק שהותיר את הקהל מתנדנד בעליזות כל הדרך חזרה למרכז אמסטרדם.
 
גרובי

לפני כמה שנים אמר פול סיימון כי הריגוש הגדול ביותר עבורו ככותב שירים הוא ללכת ברחוב ולשמוע מישהו מזמזם את אחד משיריו. ובכן, שלושה ימים אחרי ההופעה רכבנו על האופניים ברחבי אמסטרדם ולא הפסקנו לשיר את השירים הגדולים שלו וגם כעת, אחרי שבוע ויותר, מעבר לים, אני עדיין שרה.

כמעט שכחתי: עד כמה שידוע לי האומלל שחטף התקף לב בתחילת המופע נשאר בחיים ולאחרונה ראיתיו מוצא מהארינה בחיים.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי לוי  On 2 באוגוסט 2004 at 10:46

    פעמיים.

    חבל שהם לא מגיעים לישראל בסיבוב הזה. וכשהם היו ברמת גן, אני הייתי בצידון 😦

  • שלומית  On 2 באוגוסט 2004 at 11:37

    ואני הייתי בגיל שבו עוד לא שומעים מוסיקה… 😦

  • חנן כהן  On 2 באוגוסט 2004 at 12:03

    הצלחתי כבר לברוח מלבנון. זו היתה ההופעה האחרונה שלהם בסיבוב האיחוד וראו שכבר ממש ממש נמאס להם אחד מהשני.

  • אורי  On 2 באוגוסט 2004 at 12:20

    לי לא נתנו ב-1983 ללכת להופעה באיצטדיון רמת גן. הייתי בן 15 ומכור להם והקלטת התנגנה בטייפ עד שחיקה מוחלטת ואני אוכל את עצמי עד היום שלא ברחתי כדי לראות את ההופעה הזו.

    יום הולדת שמח, רוני. מזל טוב. 🙂

  • רוני  On 2 באוגוסט 2004 at 14:05

    כתבתי כדי שאנשים יחייכו וכולם נהיו לי עצובים! מזל שהבאת חיוך, וגם תודה על המזל-טוב הזה.
    ואני מצטערת להמליח אבל היית צריך לברוח, למרות שחנן צודק. לזכותם ייאמר שבאמסטרדם הם היו כמעט (רק כמעט) חמימים זה עם זה.

  • חנן  On 2 באוגוסט 2004 at 14:18

    פיספסתי את זה שיש לך יומולדת. אז מזל טוב גדול. מה לאחל לך לשנה הבאה? שהספר יתפרסם סוף סוף?

  • יוכי שלח  On 2 באוגוסט 2004 at 14:38

    שיש חמישים דרכים לעזוב את אהובך. את פול סיימון לא הצלחתי לעזוב גם במאה דרכים. אני עדיין מועדת ונופלת בכל פעם שאני שומעת אותו. עוברת על כל הגשרים הנמתחים על פני מים סוערים. יושבת בשורה האחרונה באוטובוס עם הגברת רובינסון.יורדת ליריד סקרבורו אחריו, מריחה את כל הרוזמרין שבעולם.
    גם אני מקנאה.

  • נעמה  On 2 באוגוסט 2004 at 15:38

    לאחד מהם (לא זוכרת למי) היתה דלקת גרון והוא בקושי פתח את הפה, ומהמקום שבו ישבתי הם נראו כמו שני חגבים. מאז החלטתי להעדיף דיסקים בבית (טוב, אז אלה היו תקליטים).

  • אביבה  On 2 באוגוסט 2004 at 16:26

    אומנם ראיתי אותם בארץ 🙂 וניגנתי את האלבום הכפול של ההופעה בסנטרל פארק שוב ושוב, ובכל זאת כייף לך.

  • גם רוני  On 4 באוגוסט 2004 at 11:26

    מי זה שכני לספסל? עם מי הלכת?

    איזה כיף לך! אני גם רוצה.

  • רוני  On 4 באוגוסט 2004 at 11:36

    היה ניר נוסבאום, חבר ותיק ואהוב של יואבי ושלי

  • Calvin  On 22 באוגוסט 2004 at 15:38

    ללא ספק. גם אני התוודעתי אליהם מקלטת של אמא שלי. ו Kathy's Song הוא ללא ספק אחד השירים הגדולים שלהם.

  • דורון  On 9 בינואר 2010 at 19:23

    ובהופעה של סימון לבד בסנטראל פארק בשנת 1991.

    הם מדהימים.

    תיקון קטן הפריצה הייתה עם Sound of Silence

  • רוני  On 9 בינואר 2010 at 19:34

    אכן מדהימים – ומדהים שהגעת לפה אחרי שש שנים 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: