Arbeitsstörung

דיברנו שוב על הפרעת העבודה הישנה, סוד שאנחנו חולקים מזה שנים, והוא גילה לי שיש לזה מילה בגרמנית: Arbeitsstörung. מילה כל כך חשובה. היא לא קיימת בעברית, גם לא באנגלית. זו כמעט תסמונת נפשית בעיניי: שפה שאינה מכירה בקיומה של בעיה כל כך קשה ויסודית. כיצד ייתכן שלמישהו קשה לעבוד מסיבות שאינן נכות פיסית או נפשית ממשית?

היציאה שלי מהארון לגבי הArbeitsstörung שלי היא מימוש בפועל של ההפרעה: קשה לי לעבוד. להתרכז, להיות יצרנית ורצינית. אני רוצה, יש לי הכל בראש, אבל משום מה זה דורש מאמץ וריכוז שקשה לי לגייס.
כרגע אני חייבת שלוש כתבות וכמה טלפונים ובכל זאת אני כותבת פוסט ברשימות. אם הייתי נדרשת עתה לפוסט ברשימות הייתי עושה משהו אחר.

מרדנות?
גם. גם עצלות. גם פחד מהצלחה. גם הסחת דעת – האינטרנט החריף את הפרעת העבודה שלי באופן קיצוני ביותר. מישהו מכיר חומר כתוב עברית או אנגלית על הנושא? ספרו לי. כל הזוויות מעניינות, המרד, העצלות, הפחד, האינטרנט. כולם תורמים למשהו שהוא אחת הפגיעות החמורות ביותר באיכות חיי. לפעמים נדמה שאני היחידה בעולם שסובלת מהעניין, אבל לא. לפחות שניים מחבריי מתוודים על אותה הבעיה. שניהם עצמאים למדי בעבודתם, ונדמה שככל שנותנים בכולנו יותר אמון כך זה קשה יותר. 
דרושות טכניקות לשיפור הריכוז והכוונה. עכשיו אנסה שוב לעבוד קצת. רק קצת. אם אצליח אקבל פרס ממני.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 27 ביולי 2004 at 12:50

    עבודעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע. על משקל בעעעעעעעעעעעעעעעעעעע

  • ימימה  On 27 ביולי 2004 at 12:59

    ונאבקת בזה בכל הכוח.

    מצאתי לי כמה פתרונות. אחד – שמחשב אחד בבית (מתוך שניים) לא יהיה מחובר לאינטרנט, רצוי גם שיהיה בחדר אחר. עכשיו זה לא רלוונטי, כי גנבו את המחשב ההוא. אבל בקרוב, בלי נדר.

    פתרון אחר הוא לעבוד בשעות לא שגרתיות. הכנסתי את עצמי למשטר עבודה של שש בבוקר עד לא מזמן, ואחזור אליו אחרי מעבר דירה. ככה יש שעתיים שלוש מנוצלות היטב, עד שהוא קם.

    זהו בינתיים.

  • רוני  On 27 ביולי 2004 at 13:16

    אנחנו חולקות. לי חסר עכשיו מעביר מחשמל אמריקאי לישראלי וזה השבית את המחשב-הלא-מחובר והרג כבר שלושה ימי עבודה טובי לב וכוונות.
    וטעיתי. יש שמות לכל חלקי האופניים: http://www.harim.co.il/BicycleDictionary.asp

  • אביבה  On 27 ביולי 2004 at 13:23

    הוצאת לי את הפוסט מהפה.
    הפרעה נפוצה מאוד, לדעתי. הפתרון הוא אולי להקציב רבע שעה לגלישה מתוך כל שעת עבודה. או מה שאני עושה במקרי חרום: להעביר את הלאפ טופ לסלון.

  • סשה  On 27 ביולי 2004 at 13:32

    קראתי. מזכיר לי משהו שחויתי לפני זמן מה. הרגשתי שאין לי כח לזוז. רציתי לשכב במיטה, בלי ספר… הרגשתי שינויים חדים במצב הרוח שלי. יכולתי לקפוץ מרוב שמחה, ושעה לאחר מכן, כמעט לבכות בגלל… לבכות סתם.
    בסופו של דבר פניתי לרופא משפחה. אמרו לי שאני סובל מדיכאון. באותה הזדמנות רופא שלי סיפר לי שזה לא "מצב רוח ירוד אצל נשים עשירות בגיל המעבר" אלא חוסר איזון כימי בגוף וזה יכול לקרות לכלכ אחד. בשורה התחתונה, אם זה משהו שנמשך זמן מה, כדאי לפנות לרופא.

  • כרמל  On 27 ביולי 2004 at 13:48

    עכשיו ברור לי שיש לזה מילה טעונה יותר. אני כזו כל הזמן לא רק לפעמים. ובסוף אני עושה את הכל בלחץ בדקה ה-99. ימימה, אם את מצליחה בכלל לרמות את עצמך את לא נחשבת כזו. אצלי הArbeitsstörung שורד את כל הטריקים.

  • נעמה  On 27 ביולי 2004 at 14:24

    כמה טוב שיש לזה שם… את ממש לא לבד, רוני, אבל זה כידוע לא עוזר, ממש כמו העובדה שיש לזה שם…

  • ניר  On 27 ביולי 2004 at 15:11

    יש לי פתרון חלקי שלפעמים עובד –
    אני עושה לאחי את הדברים שהוא הכי שונא (כמו עבודות לאוניברסיטה)
    והוא עושה עבורי את הדברים שאני הכי שונא (כמו להתקשר ולברר, לשאול אנשים, לחפש דירה/עבודה/חתולה).

    משום מה – אני עושה הרבה יותר טוב דברים לאנשים אחרים (שאכפת לי מהם) מאשר לעצמי. אוי איזה סיוט היתה התיזה שלי כשהייתי צריך לכתוב אותה ואיזה שועל קרבות הייתי כשעזרתי לו…

  • דנה  On 27 ביולי 2004 at 15:51

    אבל במקום זאת קראתי בלוגים באינטרנט.
    גם אני נפלתי קורבן להפרעה. בין רכישת המחשב החדש לרכישת מודם היו לי עשרה ימים שבהם היה מחשב, והדבר היחיד שהוא היה מסוגל לעשות הוא לאפשר לי לכתוב (זה ולשחק סוליטייר, כמובן).אבל עכשיו, אויה, המודם החדש מחובר, ואני שוב מכלה את זמני היקר בשיטוטין חסרי תכלית במרחבים הקיברנטיים, ובשיחות מסנג'ר עם חברי שבתפוצות.

  • נטע  On 27 ביולי 2004 at 17:39

    עצלנות.

  • יונת  On 27 ביולי 2004 at 18:34

    בעברית זה נקרא דחיינות, ויש על זה לא מעט דפים בגוגל:
    http://www.google.com/search?q=%D7%93%D7%97%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA

    באנגלית זה נקרא procrastination.

    (עד כאן 60 שניות על דחיינות. נו טוב, עוד שתי שניות. רק עוד אחת וזהו. עכשיו באמת זהו. באמת!)

  • רוני  On 27 ביולי 2004 at 18:40

    דחיינות היא מילה מקטינה. זה לא רק דחיה, זה יותר גדול, והמילה בגרמנית לוקחת.
    המליצו לי היום על בדיקות דכאון, ADD, ועכשיו נטע קראה לזה עצלנות (גם, גם עצלנות, אבל לא רק. התפוקה במקביל בתחומים שאינם חובה מדהימה).
    אני לא טוענת שאני יודעת יותר טוב, אבל פה ושם עלה בתגובות מישהו שיש לו את זה ואפשר לזהות את זה מקילומטרים. רובם, כמוני, עובדים באופן עצמאי. אולי אנחנו פשוט לא בנויים לזה?
    אני רוצה לחזור למפעל. חצי שנה במשגב עם הייתי פס הייצור. לא על פס הייצור, אלא פס הייצור עצמו. הייתי הכי פרודוקטיבית במפעל בלי שום מאמץ. אולי זה הייעוד האמיתי.

  • חנן  On 27 ביולי 2004 at 19:46

    דורשים אותה רמה של ריכוז?

  • רוני  On 27 ביולי 2004 at 20:13

    אבל הנה שאלה משלי: האם אנשים כמונו יכולים בכלל לעשות עבודה שדורשת מולטיטסקינג?

  • אלה  On 27 ביולי 2004 at 21:48

    ממש ברגעים אלה אני צריכה ללמוד למבחן של מחרתיים. הצצה בשעון של המחשב- מה, כבר עברו שעתיים? איך הזמן טס פה באינטרנט. טוב, אכנס רק לבדוק האם יש משהו חדש ברשימות? יש. איזה כיף אפשר לא ללמוד עוד קצת…
    כולנו רוצים לחשוב שאנחנו לא מצטייני דיקאן כי יש לנו הפרעה נדירה שנקראת לאבאליללמוד, ושלא שילמנו את החשבונות כבר שבועיים ונקבל קנס, למרות שזה דורש הרמת טלפון פשוטה, בגלל הפרעה אחרת (נדירה לא פחות) שהסימפטום העיקרי שלה הוא העדר כוח נפשי להתמודד עם המענה הקולי של חב' חשמל…
    אני לא יודעת לגבי אחרים, אבל לי נראה שזו סתם עצלות (או חוסר מוטיבציה) מהסוג הפשוט ביותר.

  • רוני ב.  On 27 ביולי 2004 at 22:27

    לדעתי, מדובר במנגנון פסיכולוגי, שמונע מאיתנו לעשות דברים, כל עוד הדד-ליין שלהם לא נושף בעורפינו. כמובן שיש קשר לתחושת הערך העצמי, שלרוב מתגמדת מול המשימות שנראות לפתע גדולות ובלתי-אפשריות. במקום לתת לעצמנו את הזמן לכתוב בנחת, לקרוא שוב ולבדוק כמה שצריך, כדי שייצא הכי טוב שאפשר, אז דוחים את הכל לרגע האחרון, מה שהספקנו הספקנו, ואחרינו המבול. ואז נוצר תירוץ מצוין ללמה דברים הם על העוקם, על הצד ולא בדיוק.
    צר לי, אבל איטס דה סיים אולד שיט, בייבי: פחד מהצלחה.

  • זו ש  On 27 ביולי 2004 at 23:19

    אצלי קוראים לזה
    ADD
    ולקח די הרבה שנים להבין שזה מה שזה.
    עבודה עצמאית דורשת משמעת עצמית שמאוד קשה לגייס אם יש לך הפרעת קשב. אני פשוט עובדת בחוץ. לא מסוגלת לעבוד לבד עם דדליינים. דופק לי את החיים כמו כלום.

  • חנן כהן  On 28 ביולי 2004 at 09:43

    זה בדיוק מה שאמרו לי כל החיים "אתה פשוט עצלן". אבל אז, בגיל הרבה יותר מדי מאוחר, אחרי שנים ארוכות מדי וקשות מדי, גיליתי שיש לי ADHD, ושיש לזה שם וטיפול.

    מה שחשוב כאן הוא לא ראשי התיבות. מה שחשוב הוא ההכרה שיש בעיה. אני חושב שרוני עשתה כאן צעד גדול. לא בטוח שיש לה ADHD אבל הפוסט הזה הוא התחלה חשובה של בדיקה והתמודדות.

    לסובלים מ ADHD יש קשת שלמה של התנהגויות שלא תמיד מצליחים לראות את הקשר ביניהן. לדוגמה, חוסר ריכוז, חוסר סבלנות לבצע פעולות "פורמאליות" ומשעממות, אימפולסיביות, חוסר סבלנות להקשיב להוראות (הפעלה, נהיגה), חולמניות, "שפילקעס" ועוד.

    ההתמודדות יכולה להיות בהבנה מה הם התנאים שבהם אנחנו מתפקדים הכי פחות טוב (ואז לשנות את התנאים). התמודדות יכולה להיות גם על ידי תרופה.

  • עידו  On 28 ביולי 2004 at 11:35

    שלוש הצעות שיישמתי על עצמי:

    1) ללמוד בבית קפה, כי אז יש תחושה (מוטעה) שכולם מסתכלים אם אני באמת עובד או משחק שולה המוקשים.

    2) לעשות לפחות שלושה דברים במקביל, ואז לעבור מאחד לשני כל פעם שאני מרגיש שאי אפשר יותר

    3) להיכנס כמה שפחות לאתרים באינטרנט, ואף פעם לא להוסיף תגובות ( כי זה לוקח הרבה זמן). הממ..

  • עופר לנדא  On 28 ביולי 2004 at 14:00

    "לכל הפרעה יש שם, שנתן לה אלוקים, ונתנו לה הגרמנים וההולנדים…"

  • אילן  On 28 ביולי 2004 at 16:01

    נדמה לי שלמרות המכנה (מענה) משותף מדברים כאן על הפרעות קצת שונות זו מזו. לכולנו יש מקום פנימי בו אנחנו הרסניים כלפי עצמנו. בעוצמות מסוימות זה יכול להקרא דיכאון. נדמה לי שהפרעות הקשב אינן קשורות מהותית למרות שגם בהן יש מרכיבי דיכאון הקשורים אולי לכשלונות המרובים. אצל חלק יבוא ה..דבר הזה בחשש להצליח, אצל חלק זה יבוא בעבודה בלבד. אולי יש כאלה שזה יופיע בהתנהגות מינית?
    ולמה אני כותב כאן עכשיו כשאני יודע שיש לי ערימה שלמה של דברים להספיק למחר?

  • דרור בורשטיין  On 29 ביולי 2004 at 00:12

    בגרמנית יש גם מילה לחלק של הפילם שהוא צר יותר, בקצה, כלומר החלק שבתנועה מעוגלת מתקצר ומתקצר עד שמגיע לבערך חצי העובי של סרט הצילום.
    מסוג הדברים המעניינים.

  • רוני  On 29 ביולי 2004 at 05:59

    מסוג האינפורמציות שחשוב לדעת 🙂

  • חמוטל  On 29 ביולי 2004 at 16:00

    כמה מעודד לקרוא שיש עוד רבים כמוני.
    אני נמצאת בצומת דרכים בחיי והיה זה רק לאחרונה שהבנתי שרק במסגרת, ורצוי מסגרת לוחצת, אצליח להפיק מעצמי את המיטב. מחשבה קצת מדכאת- אבל טוב שעליתי על זה עכשיו.

    ולגבי הפרעות קשב- קשה לי להאמין שמדובר באותה התופעה. חלק מהתסמינים אולי דומים אבל זה ממש לא זה.

  • טלי  On 29 ביולי 2004 at 19:59

    איזה פוסט חשוב. הפוסט והתגובות.
    אני קוראת את כל התגובות ומתחילה לחשוב – אולי זו תסמונת לאומית בכלל?
    אולי לרבים מאוד מאיתנו קשה להתרכז בגלל סיבות אובייקטיביות – אני כבר כמה שנים תוהה ברצינות איך אני אמורה לכתוב את התיזה לנוכח כל מה שקורה מסביבי.
    ה"פתרון" שלי הוא בד"כ ללכת לישון. זה עובד לכמה שעות… פתאום לא צריך לעשות כלום….

  • דרור בורשטיין  On 31 ביולי 2004 at 00:28

    קוראים לזה במילה שאפשר לתרגם כ"הזהו של הפילם"

  • ארז  On 25 באוגוסט 2004 at 13:41

    כל אלו שהציעו מונחים מקבילים למונח בגרמנית לא ממש מבינים את הדקויות של הבעיה – יש בזה דחינות (והיא אכן מאוד דומיננטית) אבל זה לא רק זה. וזה לא דיכאון ולא עצלנות לשמה. זו הפרעה שיש כמעט לכל עצמאי שאין הרי לו מסגרת חיצונית שמכתיבה לו בצורה מדוקדקת מחויבות. ואז כולנו רוצים לעשות את מה שאנחנו נהנים ממנו לגמרי (שאין בו מטרות, אופצית כישלון וכו') והפיתויים רבים. להלן מספר טכניקות שאימצתי שעזרו לי במקצת:
    (1) הפרדת העבודה מהבית, עם כל העלות הגבוהה – שכירת משרד. הסטטוס המנטלי הנינוח של הבית מפריע לריכוז של עבודה. אלו שני סטטוסים נפשיים שונים בקיצוניות
    (2) אם לא שכירת משרד – אז הפרדת אזור העבודה בצורה מוחלטת מיתר סביבת הבית
    (3) מחשב העבודה נפרד ומנותק מהאינטרנט
    (4) מוסיקת רקע נעימה ושקטה באזור העבודה המופרד
    (5) ישיבה בבתי קפה עם הלאפטופ
    (6) קבלה עצמית – במקום הוקעה של התכונה הקשה הזו, קבלה והבנה שלה
    (7) התפשרות – פונקצית המטרה הופכת ממצוינות (מלחיץ וגורם לדחיה) ל"שאההנה מהעבודה" גם במחיר איכותה
    (8) הפרדה בין שלב התיכנון (שהוא בד"כ הכאב ראש) לשלב העבודה הרובוטית (כתיבה לדוגמא) ואז עיקר העבודה (הרובוטית) הרבה יותר זורמת (לא צריך לקבל החלטות)

    ויש עוד….

    מה שחשוב זה לא לצאת נגד זה (זה חלק מאיתנו) אלא לנסות להתפשר איתו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: