המחבת של דונה אווה

דונה אווה אוהבת לחם מטוגן. יש לה מחבת שחור, מפוחם משמן ואוכל ישן, תולה מעל הכיריים הלבנים. היא מציתה בעירה קטנה, ומהפכת בה בנחת את פרוסות הלחם הרכות, הטבולות בחלב וביצה וסוכר. מתבוננת במחבת שלה ומחייכת.
שני בעלים כבר גירשה המחבת, ומי יעז שוב לִקרב אליה?

אליעזר אהב לאכול. כל היום היה מבקש אוכל ועוד אוכל, כל היום היה מסתובב סביב כסא הנצרים הנוח שלה ושואל "נו, מה יש לאכול?". דונה אווה היתה מרימה את מבטה העצל מעל הספר ואומרת "יש ביצים, אליעזר, יש לחם וחמאה. תאכל משהו כבר".
אבל אליעזר היה קוצף. "כך לא מתנהגת אשה!", נבח, "בית צריך להיות נקי! מסודר! גבר השב מיום עבודה זכאי לקבל ארוחה הגונה!", ואז, לנוכח שתיקתה, עיניה המבקשות לחזור אל הספר שעל ירכיה, היה חובט את הדלת בדרכו החוצה והולך לבית אמו.
שם התקבל בברכה תמיד. "שוב לא הכינה לך אוכל? אוי אוי אוי", היתה אמו נאנחת, "אמרתי לך שלא היית צריך להתחתן עם היתומה הזו. גדלה פרא ונותרה פרא. לא לימדו אותה כלום. בוא, אמא תאכיל אותך".
ואליעזר התענג על מאכלי אמו. אותו מזון תפל ומשמח שהכינה לו כל חייו המשיך לאהוב. תפוח אדמה מבושל במלח, אורז לבן, עוף במרק, אטריות תוצרת בית וירקות מבושלים ומעוכים.
חזר לדונה אווה עייף, נשכב במיטה ומלמל "מה כבר ביקשתי ממך? אוכל פשוט, כמו במולדת הישנה. תפוחי אדמה אוקראינים טובים", מתהפך ונרדם. היא היתה זוחלת בדממה למיטה, שלא יבואו לו רעיונות לראש, וקוראת לאור המנורה הקטנה שלה עוד ועוד.
בבוקר היה מתעורר ממלמל. היא שמעה בחצי אוזן. "בירה בשש בבוקר! קוראת ספרים כל היום! מה עשיתי לעצמי? איך נכנסתי לשטות הזו?"
כשעבר לידה במטבח, מהדק את חגורת מכנסיו מעל הקורקבן המדלדל שלו, היתה המחבת אחוזה בידה. התכוננה להכין לבנות חביתה לארוחת הבוקר.
"שמעתי שגם אמא שלך היתה דפוקה כזו, הייתי צריך לדעת לא להתחתן איתך".
המחבת כבר היתה שם, אבל לא היתה תוכנית ולא כוונה, רק רגע אחד, זוהר, בו הניפה את המחבת מעל ראשו והורידה. לא חזק מדי, לא צריך. הברזל חזק דיו.
אולי צעק, אולי חבט בה. היא כבר לא זוכרת. העיקר: יצא מן הבית ולא שב. אחותו אספה את חפציו, ואחרי זמן מה נקראה לחתום על מסמכי הגירושין, וחסל.
שתתה בירה בשש בבוקר, הספר פתוח ליד הכיריים והחביתה נחרכת, והכל היה בסדר גמור.

כשרצתה עוד ילדה אחת מצאה את אברהם. בחור טוב, יפה, משופם. כמו כוכב קולנוע, היו הנכדות אומרות, אבל בעת ההיא עוד לא היה הקולנוע בברזיל, רק רדיו ומוסיקה נוגה שאהבה, וזמזום האומנת השחורה של התינוקת. היה בחור גבוה, יפה, היא מודה, גאוותה מצטנעת. רצה אותה. למרות הסיפור של המחבת והדיבורים של אליעזר, שהלך בכוונה גדולה להזהיר את המחזר החדש. רצה אותה. הנכדות צוחקות.

אברהם דווקא היה בסדר, למרות שגם רטן על האוכל ועל הנקיון, וגם היה הולך לאמו לאכול, אבל הוא אהב לקרוא כמוה והיה חכם ונחמד, קרה לה אוויניה שלי, מיה אוויניה, עד התאונה. מה לעשות, באה מכונית מעבר לפינה והוא נפל, קיבל מכה בראש, "מסכן", אמרו השכנים והמשפחה, "את צריכה לדאוג לו עכשיו, דונה אווה, יש לכם ילדה, ואין לה אבא אחר".
דונה אווה קראה פחות, טיפלה בו יפה. לפעמים היה מאבד עצמו בראש שלו, החבוט, ואז היה משתולל וצועק, וקרא פחות וכבר לא היה נחמד. את הבת שלו אהב, הנסיכה זהובת התלתל המזדחלת על רצפת העץ, אבל השתיים הגדולות, של ההוא, חטפו ממנו מכות. דונה אווה הסמיקה מכעס, צעקה, קיללה, איימה. המשיך להרביץ להן. גם כשלא היתה בבית, משוטטת ברחובות עם סל הסדקית הענק על ראשה כמו כושית, מדלת לדלת. אי אפשר היה להשאיר אותן לבד איתו, אבל בגלל התאונה לא הלך לשום מקום. לא רצו אותו.

דונה אווה לא ידעה עוד מה תעשה איתו. היתה בוהה במחבת כשקולו מצווח סביבה, והשכנים אמרו שוב “מסכן, איש טוב, לא מגיע לו. תטפלי בו דונה אווה". עשתה הכל כמו שרצה, שום דבר לא הועיל. נהיה חמור גרם.
עוד בוקר, הגדולה ביקשה שתכין לה כריך. כשהיתה ידה של האם מושטת לתת וידה של הילדה מושטת לקחת חטף אברהם את הכריך ונגס בו מיד, צוחק לנוכח פני הילדה, שפרצה בבכי.
ודונה אווה נטלה את המחבת לידה, בשתיקה ובצער, וחבטה שוב.

**

בשש בבוקר חבטה את פקק בקבוק הבירה שלה על שפת השולחן, פתחה את הספר. אתמול היתה הלוויה, אברהם חלף מן העולם. השתכר, הסתבך, לא ברור מה היה, המשפחה שותקת, משתיקה את מי שמעז לפטפט.
חבל שמת, חבל, הילדה יתומה, אבל יותר טוב ככה. היא, יש לה בירה וספר, לחם מטוגן טרי ומהביל, שלוש בנות יפות וגם מחבת שישמור עליה. יותר טוב ככה. דונה אווה חייכה והשתצקעה בשלווה אל תוכו של הסיפור על המולאטית שגנבה את ליבו של ראש העיר.

הסיפור הזה פורסם כאן ב 27.5.2003. סבתא שלי, דונה אווה האלמותית, גוססת לאט מזה זמן רב מדי.
חשבתי שהיא איננה, אבל מדי פעם תרופה זו או אחרת משיבה אותה אלינו, וריח השמיכות שלה נישא עד אליי. אני מבחינה בו, אופף את חיי פתאום, מפנה כמה שעות בעוד יומיים, מעמיסה את הילדים ונוסעת אליה לבית המחסה בקיבוץ הדרומי.
אני תמיד מגיעה מאוחר מדי.
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיה  On 27 במאי 2003 at 13:06

    נהנית ממך מאוד

  • אנה  On 27 במאי 2003 at 15:07

    אמדו היה בונה מזה רומן

  • איתן כספי  On 27 במאי 2003 at 16:29

    אכן, קצת דומה ל"דונה פלור נשואה לשניים", אבל גם אם נתלים באילנות גבוהים רואים יותר רחוק ויותר יפה.

    בכל מקרה, את כותבת מאוד יפה.
    תמשיכי, למעננו.

    אולי גם כדאי שתפתחי דף ב"במה חדשה", אפשר להתחבר לקהילה היצירתית שם, ולקבל הרבה פידבקים.

  • חנה בננה  On 27 במאי 2003 at 16:47

    כל כך מקסים..

  • צוף  On 29 במאי 2003 at 01:03

    כמה מקסים. ואני חושב שאז עוד לא היה בוסה נובה, למען הדיוק ההיסטורי.

    וכל הכבוד שאת מתחקרת. ומאלתרת גם.

    ו..

    תיה, ראתה?

  • ההוא מהחוסר ביטחון  On 30 במאי 2003 at 00:47

    וקסום

  • רוני  On 4 ביוני 2003 at 21:03

    והבוסה נובה הופיעה ב 1958 לחופי איפנמה.
    בשבחי התחקיר 🙂

  • סוס  On 13 ביוני 2004 at 18:54

    איך יפה! אהבתי. 8)

  • מניאנה  On 13 ביוני 2004 at 23:17

    נו נו נו, זה מה שקורה כשמחזיקים ספר על הירכיים במקום גבר, ואז הגבר מתפנה לחרטות ולטפוח לעצמו על המצח ולאנחות מה עשיתי, וסדר צריך להיות בין האמהות מכאן והילדות מכאן, בין האוכל והיעדרו שמקרב ומרחיק, ושוב ושוב המצח, נקודת התורפה האכילאית, לא העקב ולא הבטן ולא הלב, דווקא המצח – אותו מקום ממנו בקעה אתנה של זאוס, חמושה לקרב, ובידה מחבת ברזל יצוק, שחור וישן.
    סיפור נהדר, עם ניחוח של אגדה ולחם מטוגן.

  • רוני  On 14 ביוני 2004 at 11:03

    כמה נוגע 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: