אמא, ספרי לי סיפור

בקופת החולים
מול דלת האחות
אשה אחת
שתי ילדות

משהו חמוץ, משונה
משהו מבהיל
אולי זו נקודת החן ליד האף
אולי העגיל

הוא סגול. עם נוצה.
כמו בשנות השמונים
אני נזכרת בתיכון
ברשעות של הילדים.

היא מחייכת אליי
"אולי תספרי להן סיפור?"
אני מתכווצת
"ממש ממש לא! זה ברור?"

"בכל זאת", היא אומרת
"יש פה ילדות
וכמו שאת רואה הן
נורא משתעממות"

"לא, לא", אני נדה בראשי
"לא היום, לא עכשיו
כי כואב לי הגרון וגם
כואב לי קצת הגב".

"ספרי, ספרי", האמא
עדיין לא מוותרת
"הפקידה סיפרה לי שאת
ממש סופרת".

"אני? סופרת?", הופתעתי 
"לא, לא, מה פתאום.
כתבתי ספר אחד.
הוא לא התקבל בשום מקום".

"על מה הספר?" שאלה
אמרתי "אנשים, אהבה"
"רומן רומנטי?" חייכה
"לא. בסוף יש אכזבה".

"אוי חבל!" היא מצטערת
"אולי תשני את הסוף?
בחיים יש מספיק אכזבות
ספר צריך סוף טוב".

אני עושה עצמי חושבת.
"לא. אי אפשר".
"אז לפחות סיפור
לילדות. משהו קצר".

הדלת של האחות
עדיין סגורה
אני תקועה פה
אין לי ברירה

"לפני שנים רבות 
בארץ רחוקה מאוד
מעבר לגבעות
היו שתי ילדות קטנות

שתי ילדות נחמדות
עם שיער זהב
עם עיניים כחולות
וגם עם זנב"

עיני הבנות נקרעו
הדלת נפתחה
"כדאי שתזדרזי"
אמרה האם ונאנחה.

איזו הקלה!
נכנסתי אל החדר
והאמא אמרה לבנות
"אני אמשיך מכאן, יהיה בסדר".

כשיצאתי אחרי דקה או שתיים
הבנות בכו נורא
התברר שאת המיותר
האמא פשוט גזרה

הן נכנסו אל האחות
דם נוטף אחריהן.
עדיין היו בוכות
ועל הרצפה נותרו
רק
זנבותיהן.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עופר לנדא  On 28 בנובמבר 2003 at 14:31

    … אבל נשארתי עם חיוך…

  • ימימה  On 28 בנובמבר 2003 at 15:01

    עורר בכי.

  • יולי  On 28 בנובמבר 2003 at 15:48

    משום מה תמיד היו שם צחוק וכמעט אימה שזורים זה בזה.
    וחוץ מזה, לאמהות כאלה צריך לקצוץ, לשון, לא זנב.

  • דנה  On 28 בנובמבר 2003 at 17:40

    ואמהות כאלה… אללה יסתור.

  • נינה  On 28 בנובמבר 2003 at 19:43

    לפעמים אני בוכה גם מסיפורים מצחיקים.
    כי מה שמצחיק אותי זה דברים לגמרי אחרים.
    בעיקר פרצופים.

  • אודי שרבני  On 29 בנובמבר 2003 at 01:19

    זה לא בתור למספרה מה שהולך שמה?

  • קיפוד כזה  On 29 בנובמבר 2003 at 12:45

    לאמא אז הלכתי
    בצעד די רגיל
    ובלי להתבלבל
    תלשתי העגיל.

  • אמיגו  On 30 בנובמבר 2003 at 01:08

    האמא הזו!

  • רדרל  On 30 בנובמבר 2003 at 21:51

    סתם עוד אחת מאסכולת ה"מה יגידו".
    פולניה, יש שיאמרו.

  • סער כרמי  On 6 בדצמבר 2003 at 13:25

    רוני,
    עניין הספר אמיתי?
    איפה משיגים עותק?

  • רוני  On 6 בדצמבר 2003 at 18:58

    מיליון שנה, ואתה אפילו לא משאיר כתובת אימייל!
    עניין הספר אמיתי, וגם העובדה שטרם פורסם. אולי בקרוב?
    צריך לקוות בשקט.
    שלח מייל, ילד, נשמח להתעדכן במוצאותיך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: