תאנה

האיש יוצא לרחוב והולך מהר מאוד. מהר מאוד מהרחוב אל דרך העפר, צעדיו דולקים זה בעקבות קודמו השכוח כבר, בְּרוֹך הוא נוגע באדמת הדרך ומתעופף מיד הלאה.
עץ התאנה שליד הדרך נִיחוֹחִי מאוד, הוא מפתה אותו להשאר עוד מעט, לקטוף עלה ולמולל בין אצבעותיו המיובלות והקשות. בכל יום הוא עובר בדרך, בכל יום מפתה אותו התאנה והוא מסרב לה. יום אחד, הוא מבטיח, יבוא ויישב בצילה וימולל עלה, אם יהיה אז הרגע ההוא בסתיו יקטוף לו תאנה בשלה ומטפטפת ויתנה בפיו ויתענג על העץ בכל חושיו יחד.
מעבר לסיבוב בדרך הוא מועד ונופל על פניו. אבן קטנה מאוד ומחודדת מאוד ננעצת ברקתו. הוא מדמם.
אשה שרצתה לצאת לשוק חשה ברע הבוקר. היא נשארה בבית, היא היתה עתידה להיות ההלך היחיד מלבדו על השביל הזה באותו היום. כשרוח הערב תישא את ריח התאנה עד אליו הוא יהיה, ככל הנראה, מת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • veu; vau,e  On 21 בדצמבר 2003 at 08:41

    את האבן הזו, שהרגה, זנח שם ילד שבועיים לפני אותו יום. הוא הסתובב איתה בכיס כמה ימים, אוהב את מגעו של השפיץ, חש ביטחון. אח"כ פגש את אביו, ושוב חש ביטחון…

  • גילעד  On 22 בדצמבר 2003 at 01:31

    ביקשה המורה, ללא הועיל. דן הסתובב ברחבי החפירות של הכפר הנבטי הנטוש ותהה מדוע מערכת החינוך לוקחת אותו למקומות כאלה, כשדי ברור שאין לו מה ללמוד מהעבר, וכי הדבר היחיד שבית הספר יכול לתרום לו הוא מתמטיקה, שתהפוך יום אחד למתמטיקה מתקדמת, ולאחריה להנדסת מחשבים, ולאחריה לתואר שיקנה לו מקום בחברת טכנולוגיה מפורסמת.

    "אוף", הוא סינן לעבר קבוצת האבנים המחודדות שנחה ליד שריד של באר נבטית. הוא התקרב, הרים אחת מהן, שכאילו קרצה אליו, והכניס אותה לכיס.

  • מחבר  On 22 בדצמבר 2003 at 01:35

    לא עוד סיורים במפעלי ייצור של שוקולד, במערכות עיתונים, בבורסה, בכנסת. הפעם הילדים ידעו מה היה כאן לפנינו.

    מבחינתו, בסך הכל מורה בחטיבה התחתונה של בית הספר המקומי, זה היה די ברור. הוא לא יתן למישהו להגיד לו, ואפילו ברמז, ש"מה היה כאן לפנינו" עלול להתפרש כאמירה פוליטית. אנחנו כאן, והיו כאן לפנינו. זה לא אומר שלמישהו מאיתנו יש זכות על השטח הזה יותר מלאחר.

    בעוד דקה האוטובוס יעצור והילדים ירדו. צריך לזכור לבקש מהם שלא יתפזרו.

  • השוחט  On 22 בדצמבר 2003 at 01:39

    סססאמק מי שלוקח לו שלוש שנים לבנות מחלף קטנצ'יק שיפתור כאן את כל בעיות התנועה. האוטובוס לא יעמוד בזה עוד הרבה זמן. כבר חצי שנה שהוא מבקש מהמזכירה של המנכ"ל שתתאם לו בדיקה במוסך המרכזי. והיא, היא בטוחה שהוא מנסה להתחיל איתה, ומתייחסת לזה בזלזול. וגם אליו.

    כל הזמן צועקים. ילדים מופרעים. חסר להם שהוא יגלה בסוף שהם שוב כתבו משהו על הכסאות מאחור. חסרי תרבות, אלה. בפעם הבאה הוא מסיע רק קשישים. אתמול דווקא היתה נסיעה נחמדה, עם הקבוצה של הנערות מהאולפנה. היו יפות, דווקא. חבל שהן לא מרשות לעצמן להיות יותר משוחררות.

  • מלאך המוות  On 22 בדצמבר 2003 at 01:49

    "לא, אני לא אשאל אותו בן כמה הוא".
    "כי הרבנית מסתכלת, ואין לי ממש חשק שהיא תתחיל לתת בי את המבטים האלה, ותלך לספר לכולם שאני 'מופקרת'. את לא זוכרת את הפעם שבה ניגשתי לאיזה חייל ברחוב כדי לשאול מה השעה, והיא באה וגררה אותי משם?"
    "אז תשאלי את".
    "חמוד, חמוד, אבל לא עכשיו".
    "טוב, אולי אחרי שהוא יוריד אותנו באולפנה".
    "כן, מבטיחה".
    "די, נו, הוא יראה שאני מסמיקה".

  • שור  On 22 בדצמבר 2003 at 01:53

    זה לא בסדר, שהיא יושבת כל הזמן בחדר ולומדת. אין חברות, אין טלפונים. קצת מדאיג אותי כל הסיפור הזה. לא שאני רוצה שהיא תתחיל להסתובב בכל המקומות של הצעירים ותצא לתרבות רעה, אבל בכל זאת, יש לה עולם שלם בחוץ.

    זה מאוד מרגש אותי שהיא אוהבת גמרא. גם אני, כשהייתי בגילה, אהבתי גמרא. היום קצת פחות. לא כי הגמרא השתנתה. זה פשוט הפך להיות העבודה שלי. ובכל זאת, למרות שאומרים "הפוך בה והפוך בה, והכל בה", יש לי הרגשה שאחרי עשרים שנה שאני כבר מלמד גמרא, הפכתי בה כמעט הכל.

    זה די מדאיג אותי שהיא לא יוצאת מהבית. לפחות מארגנים להם בשבוע הבא טיול. שתראה קצת נוף.

  • כלב  On 22 בדצמבר 2003 at 01:58

    הוא כבר לא מתרגש כשהוא מדבר. אין לו את הלהט הזה בעינים. הוא גם לא מתנדנד כמו פעם. משהו קרה.

    כשהתחלתי ללמוד אצלו לפני שנתיים הוא נראה לי דמות ששווה להעריץ. הייתי רק שנה לאחר שהחלטתי לחזור בתשובה, והוא לקח אותי תחת חסותו. לימד אותי איך קוראים בגמרא. לימד אותי איך הגמרא קוראת אותי. לימד אותי איך ללמד אחרים. כמו אבא הוא היה לי. פעם, כששנינו היינו לבד, הוא אמר לי שיום אחד אני אתחתן עם הבת שלו, ואז הוא יתן לי במתנה את אוסף הפירושים שלו. התרגשתי. בשבילו, אוסף הפירושים הזה הוא מה שבשבילי היה עד לפני שנה הדיסק הראשון של רדיוהד. זה נשמע די ילדותי, אבל בזמנו חשבתי שרדיוהד מקבלים הוראות ישירות מאלוקים, ולכן השירים שלהם נשמעים ככה.

    סיפרתי לו את זה פעם. הוא צחק. אמר שאלוקים לא נותן הוראות. רק מייעץ. וגם אם לוקחים את העצה שלו, הוא לא לוקח מזה תמלוגים.

  • חתול  On 22 בדצמבר 2003 at 02:00

    איזה טמבל הייתי. הבן שלי. הבשר שלי. האהבה שלי. הברחתי אותו מהבית.

    איזה טמבל הייתי.
    בסך הכל בא ואמר שהוא רוצה להתחיל לברך על האוכל. הפיוזים קפצו לי. אמא שלו, תהא נשמתה צרורה, היתה מרגיעה אותי אם היתה בחיים. אבל היא לא פה. אם רק היה יודע שאחרי שהלכה החלטתי שאין אלוהים. אם יש אלוהים, איך נתן לה ללכת?

    בסך הכל רצה לברך. לא רצה שאתחיל לשים תפילין או משהו כזה. כולה לברך.

    איזה טמבל אני.

  • נעליים  On 22 בדצמבר 2003 at 11:53

    אבל אותו, אני לא פוגשת.
    המלאכית בכניסה הסבירה לי, שהגלגול לוקח זמן, ואם הוא הגיע לכאן בשנת 56, הוא כבר בשלב הבא. כאן רובם חדשים, מהשנים האחרונות, ועדיין הם פועים כאן כמו תינוקות, אני מתארת לעצמי שכך אני נשמעת באזניהם, או מה שזה מה שיש כאן כדי לשמוע, כדי לראות, אני לא בטוחה אם יש הבדל. באמת משונה המקום הזה, לא כפי שתיארתי.
    אני רק מצטערת שחשבתי כל החודשים האחרונים של המחלה, ששווה הכל כדי לפגוש אותו. שכחתי בעל, שכחתי בן שמתייסר קשות בעתידו בעולם הזה, כפי שאני יכולה לראות גם מכאן.
    המלאך המדריך הסביר לי, שאילו רציתי באמת, יכולתי להישאר שם יותר, הרבה יותר.
    והוא, מה יכולתי להגיד לו עכשיו, לו באמת הייתי פוגשת אותו?
    לאהבה אין משמעות כאן הרבה.

  • חתול  On 22 בדצמבר 2003 at 13:07

    עוד כמה שעות אני אצא הביתה. נמאס מהמדבר המעצבן הזה. מלחמה. מבצע. מה זה משנה איך קוראים לזה. חתיכת אדמה שלא גדל עליה שום דבר.

    "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". יופי. יצא שבדור הזה יבואו לכלותנו מצד מערב, ואני אהיה תקוע פה עם נחץ' ויוסיפון, במקום לחגוג שנה איתה.

    היא.

    שמחכה לי עכשיו בתל אביב. שהבטיחה במכתב האחרון שלה להכין לי משהו מיוחד. מהמבט שלה אפשר לחשוב שהיא כבר חשבה על שם לילד הראשון שלה. "קודם כל נגמור את המבצע הזה, או מלחמה, או מה שלא יכנו אותו המפקדים", אמרתי לה. "אחר כך נחשוב על להתמסד ולהביא ילדים".

    אני רואה משהו מתקרב. זה גדול מדי מכדי להיות אדם אחד. נחץ', איך אני יודע אם זה שלנו או שלהם?

  • נעליים  On 22 בדצמבר 2003 at 15:28

    אינעל רבום המנהיגים המושחתים שלנו, שלא פתרו את הבעיה הזאת לפני שמונה שנים. נצטרך נראה לי עוד הרבה שנים להסתדר עם היאהוד המחורבנים האלה, שבאים עכשיו להשלים את מה שלא השלימו אז ולקחת לנו את המדבר.
    ובגלל זה יצא שאני תקוע פה עם חאמד ועם שוקרי ואנחנו הולכים לחסל פה כמה מהמלוכלכים האלה שבאו מתל עפיף, כאילו שזה יעזור, נשארנו פה אחרונים, מכל יתר הג'מעה נשארו רק נעליים, והם אוכלים עכשיו את הפול באלכסנדריה. מתי אני אראה שוב את אלכסנדריה ואת סמירה שכבר חושבת על שם לילד הראשון שלנו. "קודם כל נגמור את המלחמה עם היאהוד" אמרתי לה "או מה שלא יכנו את זה המנהיגים שלנו קוס אימם. גמאל דווקא הכי בסדר. אין כמוהו מנהיג לאומה."

  • חתול  On 22 בדצמבר 2003 at 16:09

    הכל פותרים בכח. רבים על חתיכת אדמה כאילו היתה שווה את זה. זה הכל מכניס להם בראש הגנרל. יוסוף היה כזה עדין כשהכרתי אותו. הביא לי פרח בכל יום שישי כשחזר מהמסגד. אמר לי "יום אחד אני ואת נשתול פרחים בערוגה שלנו, ונחכה לילדים שיחזרו מבית הספר".

    כישחזור אולי ידע שהערוגה שלנו מתקרבת עוד צעד. קודם כל ישמע שבחרתי שם לילד. אחרי זה יתן לי נשיקה. אחרי זה נלך לטיול ברחוב, והוא שוב יקנה לי פרח.

    לפני שבוע הלך למלחמה. גברים. רק כח הם יודעים.

  • נעליים  On 22 בדצמבר 2003 at 17:46

    תמיד יש עבודה. ימי חתונות, ימי זכרון, ימי אבל, זה דבר שאנשים תמיד יקנו.
    הנה, בשבוע שעבר, קנו אצלי בשביל לשים על הארונות של הגיבורים ישבח אותם אללה שנהרגו. לפני שהם יצאו, הם באו לכאן עם הנערות שלהם.
    רק מה אני דואג על הבנים שלי, חאלד ועדנאן התאומים, זה לא בראש שלהם. הם אומרים לי בפירוש שהם לא רוצים להיות מוכרי פרחים, כמו האבא וכמו הסבא שלהם. הם חולמים על מכוניות, בחורות, לנסוע לאמריקה ולהיות שם כוכבי קולנוע. יא אללה, איזה רעיונות יש לצעירים האלה היום, אין אין כבוד למסורת. כל היום מסרקים את הראש שלהם בברילנטין, כמו איזה זמר ידוע באמריקה שרואים בפוסטרים. אני בגיל שלהם אם הייתי חושב על דברים כאלה האבא שלי ישר היה מוריד לי נעל על הראש, אבל אני אפילו לא חשבתי, כשעם החמור היינו הולכים למשתלות להביא משם את הפרחים.

  • חתול  On 22 בדצמבר 2003 at 18:23

    כל לילה בחורה. כל פעם מישהי אחרת.
    יש לי שיטה: לפני שאני עולה לבמה אני מסתכל על שתי השורות הראשונות. שם יושבות המעריצות הכי שרופות. עובר עם העיניים אחת-אחת, ומזהה פוטנציאל.

    בדרך כלל אחרי השיר השלישי יש כבר אחת שעושה לי סימנים עם העיניים. באותו רגע אני מת לקחת אותה מאחורי הקלעים ולהראות לה שאני טוב לא רק בשירה, אבל המנג'ר סידר הופעה של 12 שירים, אז המנג'ר יקבל 12 שירים. את שלה היא תקבל יותר מאוחר בלילה.

    מישהו אמר לי שהוא ראה פוסטר שלי במצרים. אני צריך פעם לנסוע לשם. אף פעם לא הייתי עם מישהי מהמזרח התיכון.

  • נעליים  On 22 בדצמבר 2003 at 18:37

    היה אלוהי, היה ג-ד–ו-ל.
    כן, אני הייתי הלילה במטה עם הגדול מכולם. אני כבר מתה להיות עוד כמה שעות בבית הספר. פאם וברברה שהיו איתי בהופעה, בטח סיפרו לכל הבנות החסודות ההן. אני לא אגיד כלום, רק עם החיוך המסתורי שלי, עם צורת ההליכה המטופפת כשאני אעבור על ידן במסדרון בדרך לכיתה. ואחר כך בשיעור הראשון, הלחישות, העיניים שיתחננו לשמוע איך היה. ג'ניפר וג'נט החסודות שיתחתנו בטוח עם ג'ק ועם ג'פרי אחרי שיגמרו את הקולג' ויהי דוקטורים, איתם או עם מלוקקים משעממים אחרים מסוגם, הן היו מתות להזדיין פעם אחת בחיים שלהן כמוני. ואלוהים, איך שהן ימותו מקנאה, בעוד כמה שעות.
    אני יודעת, אני סתם אחת בלי כבוד, ובשבילו הייתי עוד זיון, כל לילה יש לו בחורה אחרת, מי לא יודע ולרגע לא היו לי אשליות. אבל רק, רק בשביל הקנאה של הטווסות המנופחות האלה אני מוכנה לעשות את זה שוב ושוב.

  • חתול  On 22 בדצמבר 2003 at 21:44

    "נו, איפה היית כשמר סינגלטון הודיע על המבחנים האלו?"
    "בטח, בטח"
    "תראי אותה, זאתי כל יום מתפלחת מהלימודים בכדי להסתובב בעיר עם החבר שלה. נוסעת עם המכונית עם הגג הנפתח שלו. אנשים מתגייסים לצבא והולכים למות באיזו מדינה אסייתית מחורבנת, אבל ג'וני שלה לא מזיז אצבע למען המדינה שלו. את צריכה לראות את מבטי ההערצה שלה בכל פעם שהוא מתקרב. כל פעם אותו טריק – הוא מתקרב, היא מפילה את הספרים ומסמיקה".
    "בטח שכבו"
    "בטח, נו, בלילה של הנשף"
    "אני אומרת לך, ג'נט, היא היחידה מהכיתה שכבר עשתה את זה"
    "לא יודעת. היא תמיד מדברת על זה שפעם היא תעשה את זה עם מישהו מפורסם, אבל את מכירה אותה, עם השטויות שלה".

  • נעליים  On 23 בדצמבר 2003 at 09:57

    כמו מה שאני עושה, כך נדמה לי, בכל מיליון השנים האחרונות.
    האם אני מתחיל להתלונן? האם משהו בי חושב שהעבודה שלי יותר מדי חדגונית?
    פעם זה היה אחרת, לפני שפיפה עזבה עם הילדים. הייתי מורה צעיר ואידיאליסטי, כשאמריקה היתה הכי צודקת בעולם, אחרי הנצחון הגדול. קבלת משרת הניהול בגיל כה צעיר היתה סיפור הצלחה, והיתה הגשמת משאלותי. מאז שהיא עזבה… ועוד עם אידיוט כזה, היפי מסומם ומשתמט.
    מה יש לי להתלונן אני, איש מכובד בקהילה, המשכורת דופקת כמו שעון, אני נפגש עם כל המכובדים ונוסע להשתלמויות בכל הסטייטס. הנה, בשבוע הבא מבקר אצלינו הפרזידנט, ומי אם לא אני אלחץ את ידו, ואדאג שהטלוויזיה הקהילתית לא תפספס את התמונה ההיסטורית.
    דגל ארה"ב תלוי מאחורי. אני גאה במדינה הזאת ובז לכל המשתמטים וכל האחרים שהורסים את המדינה. אני כועס שלא נותנים לאנשים הנכונים לטפל בהם, כמו שפעם ידעו. השמלות האחידות עוברות מולי, נושאות אלי עיניים מעריצות. אני אוהב לחנך אותן, להרביץ בהן ערכים שידעו מה זה בית ספר, מה זאת פאקינג משמעת, שלא יצאו לתרבות רעה כמו הרקובות האלה בערים הגדולות עם כל הליברלים היהודים וההשפעה המרעילה שלהם, איכס… אבל בעיקר אני אוהב את ג'נט, שמוצצת לי כל פעם שהיא הולכת "להביא מים למורה". מה אני אעשה כשהיא תגמור את בית הספר?

  • veu; vau,e  On 23 בדצמבר 2003 at 11:04

    הנה שוב היא נכנסת. "להביא לו מים". ידעתי שהיא תבוא. הוא כבר הוריד אותי מידו, והניח אותי על השולחן הקר. (דקה). טוב לי על השולחן הקר, פלדת הקפיצים שלי מתקשה וקל יותר לדייק. הנה היא נכנסת, הוא מניח את כוס המים לידי ומחייך אליה. (דקה). פעם שפכה עלי את כוס המים, היא תמיד מתרגשת לפני. סמכותי וגברי, המנהל. תמיד, כשנגמר, עונד אותי שוב, ואומר לה: איך הזמן רץ. אל תאחרי לשיעור, ומסרי לגברת אנגלהרט שהיית במשרדי בהפסקה. (דקה). אח"כ יימתח אותי שוב, למרות שכבר מתח הבוקר. עד כאב. חלק מהעניין של להיות שעון ייחודי, כמוני. השען שייצר אותי כינה אותי "שעון של גנרלים". (דקה). הפעם היא לא מתפשטת; היא במחזור. לא מדוייקת. כמה אופייני. מזכירה לי את שעון הנשים שיוצר אחרי. גלגלי שיניים קטנים, עדינים. כל דקה ארכה אצלו 4 אלפיות יותר מדי.

  • נעליים  On 23 בדצמבר 2003 at 11:24

    הזכרונות שלי הם עמוקים מאד, כמו האדמה של העמק בו גדלנו.
    אני זוכר מאז הממותות שהיו באות להתחכך בי, אני זוכר הרבה מלפני כן.
    תמונות של עשבים, של חיות קטנות מתרוצצות ביני לבין אחי, ושמים גדולים ואינסופיים. ביום שהופיעו החיות האלה, למרות שלא היו גדולות, דווקא די קטנות וצנומות יחסית לחיות אחרות שראיתי, ידעתי שהדברים ישתנו. אבל עדיין היה לי הרבה זמן לעמוד ולראות איך הדברים משתנים, ולזכור את הכל. כי מלבד זה, לא נבראתי ביכולת לעשות דבר אחר.
    לא לספר, כי אין מי שיבין את שפתי, גם לא לנוע לקראת פני הרעה ולמנוע אותה. נועדתי רק לעמוד ולזכור. את השריפות הגדולות, את הציד, את בריחת החיות. ואחר כך, כשהתחילו לכרות את אחי ולעשות מהם בתים, ידעתי שגם תורי יגיע.
    הספקתי לראות את סלילת הדרכים במקומות שבהם היו העשבים, את צמיחת העיר הגדולה, את המלחמה, לפני שלקחו גם אותי.
    לפעמים אני תוהה מה קרה ליתר ענפי, האם גם סופם יצא להיות שולחנות למנהלים המקיימים יחסים אורליים עם תלמידותיהם, או אולי גורלם היה קצת יותר מתחשב.

  • גילעד  On 23 בדצמבר 2003 at 20:00

    לעולם לא מפסיקה. תמיד ממקום למקום. לפעמים לאט, לפעמים מהר. לפעמים מביאה עימה עננים. לפעמים מפזרת אותם. חודש אחד מעל הים. חודש אחד מעל יבשה. חודש אחד בצפון. חודש אחד בדרום.

    תמיד נושבת. אף פעם לא מפסיקה.

    כמה ראיתי. כמה השארתי מאחור. בכל יום משהו חדש, אחר. בכל יום משהו ישן, דומה. היום אני כאן, מעל האדמה הישנה. כאן חיו פעם נבטים. היום יש כאן גדר, ועליה יש שלט שמספר את סיפורם.

    הנה, קבוצה של צעירים בשיער מדובלל כורה בור, ואליו היא מכניסה משהו. אה, זה עץ. כמה עצים ראיתי. יום אחד מישהו יתחבק בצילו של העץ הזה. יום אחד מישהו יבכה למרגלותיו. יום אחד מישהו ימות. לכל דבר יש סוף. והתחלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: