גבולות האבן לא יותירו את האהבה בחוץ

 

הקרשים של במת החוג לתיאטרון נאנחים מאושר ומכאב כשיוני מחולל עליהם.
כבר החלו החזרות לקראת המחזה שיוצג בסוף השנה. כמה התלבטו בין המחזה שכתבה גפן הצעירה לבין רומיאו ויוליה, הבחירה הסופית.
"ואיזו בחירה קלישאית", התלונן המורה לתיאטרון בפני חבריו בבית קפה אחד בתל אביב ביום שישי בצהריים. "אני שמח שהם מכירים את שייקספיר כמובן, אבל איזו קלישאה! והיה להם מחזה מצויין שכתבה ילדה, תלמידת י"ב בבית הספר, על אהבה נכזבת…"
יוני נבחר ללא היסוס לשחק את רומיאו, כיצד אפשר אחרת בכלל. יוני הגבוה, בהיר השיער שעיניו טטריות מלוכסנות, מאיימות ומבטיחות, מבטו מעתיק נשמת הנערות כולן, אפילו אלה המבוגרות ממנו, אפילו המורות, מלחששים ההורים בצחוק. אומרים שאת המחזה שלה כתבה גפן בהשראת יופיו העצום, אבל נערה שכזו, איש לא יכול היה לחשוב מה עובר דרך נשמתה השותקת, נצמדת אל קירות בית הספר. אפילו חברה אחת לא עשתה לה בארבע שנות לימודים.
עתה נעלמה המחזאית הצעירה ומזה כששה שבועות ארוכים היא נחשבת נעדרת, המשטרה בעקבותיה ולאיש אין האומץ להציג את המחזה פרי עטה.
יוני רצה כל כך שייבחר רומיאו ויוליה. את המחזה השני לא קרא אפילו. הוא לא הכיר את גפן, ישראלית מדי, מבודדת מדי. למרות הכל העדיף לבלות את ההפסקות עם המוסקבאים, בחבר'ה. הם לא אמרו אף פעם שום דבר על המוצא האוקראיני הנחות שלו, והוא הסתפק בכך, מודה למזלו הטוב שהסכימו לספחו לחבורתם המתוחכמת. על אף שלא הכיר את גפן ואת מחזהָ, ידע שהוא – רק רומיאו!
את הנחישות שלו ציינו כולם בהערצה. ההתמדה, הרצינות – איזה ילד טוב, למרות המבט המתעתע הזה שלו, המדאיג. מנהלת בית הספר נתנה לו מפתח, אף היא מתפעמת מחריצות הנער המוכשר. הוא רוצה לבוא בחמש בבוקר להתאמן.
"אני צריך להרגיש את הבמה האמיתית מתחת לרגליים", אמר לה בעיניים נוצצות, והיא נתנה. 

כן,
בטרם כל טרומֵי-בטרם
בקר טוב לך, בקר. אתה –
שעת שפיות הדעת היחידה
בין שתי פסיעות מיֵש אל אין,
אתה – שתיקת ביניים לכדור הארץ הקופא
אל מול כתת-ירי של הוצאה לפעל,
אתה – תקוה קצרת הנשימה
של אדמתי בטרם אש ואבל.
בקר בשעון דּוֹם!
אל תזיז מחוג ואל תזוז
מטל ההפוגה אשר הֻקצב לי אגל-אגל
אל תהרג, שריד אור שלי באפלת מעת לעת.
אנא אל תזיז!
אנא אל תזוז!

מתוך: בקר טוב, אלכסנדר פן. 1967
רחוב העצב החד סתרי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ז
בחר: עוזי שביט

כן, עוד בטרם השעה חמש יוני פותח את שער בית הספר בחשיכה, ידיו ליאות, התיק כבד כל כך על כתפו האחת. פורף את השרשרת לאיטו ונכנס, נועל בקפדנות.
"אפילו פעם אחת לא שכח לנעול את השער", אמרה מנהלת בית הספר בחדר המורים, מתגוננת בפני ביקורת שלא נאמרה, ולא תיאמר.
צעדיו גמישים, נענים להדף המדרכת בדרך לאולם הספורט. בקצהו הוצבה הבמה, והאולם הענק מכריח את השחקנים לשאוג במלוא גרון כדי להתגבר על האקוסטיקה המשונה, "יש אילוצים תקציביים", מושך המורה לתיאטרון בכתפיו בפני חבריו בבית הקפה, וקווי מרירות על פניו.
"מה אתה עושה שם בשעות כאלה?", צוחקים המוסקבאים.
"אה, חזרות, רוקד קצת, עובד על גמישות".
"משנן טקסטים?"
"לפעמים. לא הרבה".
"אבל אתה שם כל כך הרבה שעות!"
החברים נפעמים. האוקראיני היפה קם מוקדם כל כך. כשהם מתעוררים הוא כבר בתוך העולם מזה שעות ארוכות, שריריו ערים, משתרגים, נדמה שהוא מכסה את כל הבמה כשהוא מחולל מכאן לשם –
בחמש בבוקר אין מי שיביט. יוני מוודא את העניין. הוא מביט בקיר. היא עדיין ישנה בשעה הזו. הוא מחולל, הקרשים חורקים, הוא שומע איך היא מתעוררת, כמו צליל רגלי עכברים צמודים אל הקירות.
*
הוא ניסה לדבר איתה. זה היה בתחילת הויכוח על בחירת המחזה. הוא חיכה לה בפינה, מעבר לעמוד שליד הספריה. כשיצאה התייצב בפניה במפתיע וחייך לנוכח התנשמותה המבוהלת. הוא היה זקוף, חזהו ישר וחזק. היא מולו שפופה, בחולצת טריקו גדולה ממידתה וסודר מהוה שאין לו צבע של ממש ובחזה גדול מכפי יכולתה. הוא אמר לה שהמחזה שלה לא יכול להיות טוב כמו שייקספיר. שהוא צריך להיות רומיאו.
ואז העכברה פתחה את פיה ואמרה לו "היית צריך לנסות, לפחות. אני אתן לך לקרוא את המחזה".
הוא חייך, לראשונה בחייו חש יהירות נקיה, בלי אף שמץ של פחד. כמה נעים.
"את באמת חושבת, גברת צעירה", אמר בנועם, על אף שהיא מבוגרת ממנו בשנתיים, "שהצלחת לכתוב מחזה טוב מזה שכתב שייקספיר?"
היא הושיטה לו את המחזה ועמדה שם, מעוגלת מחשש, והביטה בו.
את צרור הדפים העלובים הטיל אל פח האשפה עשוי האבן בכניסה לבית הספר בדרכו הביתה. ערב ערב קרא את רומיאו ויוליה. ראשית באנגלית, לחוש את המרקם השייקספירי בפה, את המקצב מרטט בין השיניים, ואז ברוסית, בשפה של אבא וסבתא ואמא המנוחה, להבין, ובעברית, מקבל את הדין: בשפה החלושה הזו תיערך ההצגה.
אבל מאחורי כל משפט שיאמר, מתחתיו ומעליו, מהדהדות לו המילים של האנגלית המלוטשת והרוסית של הבית, מבטיחות שירגיש עד העצמות כל מילה. קרא שוב ושוב. בבקרים אינו משנן, שכן הוא יודע את המחזה על-פה מזה שבועות ארוכים, בשלושת השפות.
מול המראה שבקצה הבמה הוא מניף ידיים, מסתובב במהירות, בוחן את רומיאו מתלבש על פניו, גאה ויפה ממנו, מתאהב ברומיאו שבמראה. בהצגה יכסו אותה, כמו אבלים. הוא מחכה שתתעורר.
ערב אחד, אחרי סדנת תיאטרון שגרתית לגמרי, היא חיכתה לו. ישבה בקצה הבמה והוא לא זיהה את פניה, מעולם לא ראה תווים מטושטשים כשלה. "קראתָ?", שאלה בלהיטות, ידיה רעדו, הבחין בינתיים.
הוא הנהן.
"את לא שייקספיר, בובה".

© אליסיה שחף, 2003


האכזבה על פניה היתה נוראה כל כך. הוא חיבק אותה, מופתע מהרגש שפעפע פתאום. חמלה.
"אומרים שכתבת אותו במיוחד בשבילי".
"לא ראית את זה? חשבתי שזה כל כך ברור…"
והוא ישב על שפת הבמה לצידה, חובק את כתפה ומגעה דהוי וישן כפניה, אבל ריח רענן וחריף עלה ממנה, שמח, מפתיע.
הוא התמכר לריחה וכולם הלכו משם, והערב החשיך עוד ועוד והיא אמרה לו אלף מילים שלא הבחין בהן מרוב רחרוח ושעמום, ואז אמרה "רק לךָ אני רוצה לכתוב, עוד ועוד מחזות, אתה ההשראה שלי".
יוני חש את חבטת התודעה ואמר "אז הניחי לי להיות רומיאו. אני אציג לך את מחזותייך". והיא אמרה לא. היא אמרה לא.
ובלילה ההוא נעלו את שערי בית הספר עליהם, ובבוא הבוקר היתה היא ספונה בכלאה הקטן, והוא הבטיח שיביא לה מחברות ועטים עד בלי די, רק שתכתוב את מחזותיה לו, וכשהיא התייפחה אמר לה –
"אם תעשי רעש, אם ימצאו אותך, לעולם לא אשחק באף אחד ממחזותייך".
כל בוקר בחמש יוני משחרר אותה מכלאה, וגפן יוצאת, עתה לובנה בהיר וחזק והיא אינה דהויה עוד כשהיתה, והיא נותנת לו את מחברת האתמול, והוא לומד את הטקסט בשקדנות ושעה ארוכה מציג בפניה מערכה נוספת, ועוד אחת, ובדיוק בשש וחמישים הוא עוטף את כתפה ברוך ומוביל אותה אל הכוך הקטן שהותירו הבנאים בשולי אולם הספורט, ממש מתחת לבמה השחורה, ומניח לה שם את מזונה ומשקאותיה, ומכבה את החושך במנורה הקטנה שהביא משולחן העבודה של אבא, ומותיר אותה לכתוב את המערכה של מחר.
וכשהיא כותבת את המילים הראשונות היא שומעת איך הוא מחולל על הבמה, והיא כותבת עוד, תנועות ומילים.
יוני יהיה כוכב.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רדרל  On 21 בנובמבר 2003 at 15:59

    מצמרר.
    חזק.
    נכנס היישר ללב.
    וגם מפתיע.

  • עוברת-אורח  On 21 בנובמבר 2003 at 17:27

    השראה מ"מיזרי" של קינג?

  • זו ש  On 22 בנובמבר 2003 at 07:16

    איזו אגדה מקסימה.

  • רוני  On 22 בנובמבר 2003 at 18:24

    אי אפשר להמציא חדש
    זה מה שיצא. הסיפורים שמופיעים כאן הם תהליך לימוד מבחינתי, אני מקווה שהם טובים לעיתים ובעיקר שהם משתפרים עם הזמן
    וזה הכל.
    כן, קראתי את מיזרי. סיפור מעולה אבל כתוב קצת משעמם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: