..::לגעת באדם::..

 

לנוע, לגעת, לדעת בגוף

 

אדם לא שותק לרגע. בכניסה לבאנרה דאנס קלאב מתכוננים לעוד ערב של ריקודים לטיניים ואנחנו על הכורסאות האדומות, מציגים את עצמינו בחשש זה לזה, ואדם לא שותק לרגע.

הוא מתחכם, התלוצצויות זולות ולא נעימות, "רק אדם מבין את אדם" אומרת בחורה נאה ששערה המשתפל לה על עינה מזכיר לי את ג'סיקה ראביט. כולם מחייכים. איך הם יכולים לסבול אותו.

השיניים שלו קטנות, חלקן מוטות מעט פנימה, כאילו חבט מישהו בפיו פעם.

הגוף שלו דקיק, כמעט איננו במרחב. נמוך ממני מעט.

אחר כך כולנו  חולפים יחד באולם מצופה פארקט חום שקירותיו כסויי מראות ודרך השירותים מתגנבים אל החדר האחורי, מין תיאטרון שאין בו חלונות ואוויר, רק במה שחורה, מוגבהת כשלושים סנטימטרים מעל הרצפה הפצועה ומסומנת כולה בנייר דבק לבן רחב ומילים – הנחיות בימוי? – משתפלות בשולי הדבק.

אנחנו נתאמן על הרצפה הפצועה שמול הבמה. הרצפה הפצועה אני אומרת, אבל אין היא פצועה באמת, יש בה גבשושיות מוזרות וצבעה ירוק חיוור ועייף, אין היא פצועה, היא חולה.

אדם נעלם לרגעים מספר וחוזר בבגדים אחרים. כאילו שזה אפשרי, הוא נראה אפילו רזה יותר מכפי שהיה כשהגענו לשם, והוא ממשיך לדבר. אני מתרחקת ממנו. מתבוננת בנדב, נמוך, מלא חיים, שמח ויפהפה, אני מתבוננת בסרן יוני וזקנו שהיה נוקשה במדיו ועתה הוא רך בבגדי הריקוד שלו, כמה הוא גבוה!, אני מביטה בסיוון היפה, גם היא באה לפה לראשונה היום, ורד מחייכת. ורד תלמד אותנו לזוז.

 

אני עומדת בעברו השני של המעגל ומביטה היטב בורד וחוזרת על תנועותיה. אני אוהבת להיות תלמידה טובה, צייתנית. שיציינו אותי על הצלחתי היתרה – וכבר בשיעור הראשון! – אדם מתאמן כבר חצי שנה בקונטקט אימפרוביזציה.

אנחנו מחוללים בחלל. עדיין לא נוגעים.

זה כמו לרקוד לבד בחדר, כשאף אחד לא רואה. עכשיו לא אכפת לי אם אי מי רואה. אני רוקדת, אני פרועה. אני שמחה. אני מרגישה את הגוף שלי אוחז בצדק באון בחלל הגדול שנדרש לו ובעוד חלל גדול סביבו שהוא החלל המותר לו – המותר לי, אני רוקדת.

אחר כך אנחנו בשלשות ואני נוגעת בטל וסיוון ומניחה להן לגעת בי. לא ידעתי שהמותניים יודעות לנוע לבדן, אבל טל וסיוון מניעות את מותניי, בלעדיי.

אחר כך ורד מחלקת אותנו לזוגות ובאורח פלא מציבה אותי ואת אדם כזוג.

ואדם רוקד.

אני שומרת עליו. עיניו עצומות וגופו אינו מפסיק לנוע לרגע. הוא גמיש ומהיר ומלא תזזית וידיעה של מקומו בחלל ושל המקום שהוא עומד לאחוז בחלל.

אחר כך אני מכוונת אותו מעט. תומכת בתנועה, מציעה כיוון אחר, ידי על גופו וזה מרגיש נעים, אינטימי אבל לא מיני.

אחר כך ידי נותרת עליו כל משך התנועה. אני רוצה לגעת בו, אני נהנית לחוש את התנועה שלו על כף ידי ועל אמת היד והוא מתפתל כמו נחש, כמו ילד שמח, כמו ציפור, כמו השמש, ואני מותירה את ידי על גופו.

כשורד מאיטה אותנו חזרה אל העולם אדם השלו אומר לי שהיה במקום אחר ושהיה נפלא, שנעמתי לו כפי שנעם הוא לי. הוא נראה מאושר, דיבורו ממוקד, הוא אינו מנסה לשעשע אותי או להרשים אותי.

אחר כך אני רוקדת בעיניים עצומות ואדם שומר עליי. המרחב הוא אינסופי, התנועה בלתי מוגבלת אפילו על ידי מגבלות גופי שלי. אני לא מבחינה עוד בגודל החלל שגופי נמצא בו, אלא בעומק ובצבע וביופי ואני רוקדת ורוקדת, ואז היד של אדם עליי, מפה ומשם, מכוון אותי בעדינות, המגע שלו מתחזק, מתעצם, אני מסכימה לעיתים ללכת בדרכו, לעיתים אני מתנגדת ופונה לעבר ההפוך. דווקא. אני כמעט מרגישה איך הגוף שלו מחייך אליי. עיניי עצומות עדיין.

ואז הוא מניח את ידו עליי ואינו נוטל אותה עוד, והריקוד הוא של גוף ויד, של הנשמה של אדם עם זו שלי.

כשזה נגמר אני רועדת.

"איזה יופי", הוא אומר לי.

אני לא שואלת איך הייתי. אני מזיעה ומאושרת, אני יודעת שמצאתי משהו, שעכשיו אי אפשר, אבל יום אחד אני אחזור.

 

 

תקשורת ואימפרוביזציה דרך הגוף

ימי שלישי, 19:30-21:00. 40 ש"ח
הבנרה דאנס סטודיו, ר'ח וינגייט 3, יד – אליהו תל-אביב, 064-550619
היכרות עם הגוף, ה'אני' והחלל הפיזי האנושי והריגשי, אילתור מונחה מתוך דימוי ומגבלה ומשחקי תקשורת בתנועה,קונטקט אימפרוביזציה, חקירת המגע, המשקל, כיוון ומומנטום הפעולה, ריקוד ספונטני וקוליות בתנועה.

 

 

 

 

 

האתר של קונטקט אימפרוביזציה

 

הציור הראשון מאת Edgar Jansen, אמסטרדם.

הציור השני מאת Anja Vogel

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זיו מגן  On 13 בנובמבר 2003 at 05:06

    את גדולה מהחיים – יש לך יכולת *ענקית* לתיאור, בעיקר את מה שקשור בגוף ובתחושה גופנית, ועוד יותר מזה את מה שקשור ברשמים ומחשבות והדרך שבה הם מתהפכים ומשתנים בהתאם לנסיבות.

    עוד!!! (ותודה!)

  • רוני  On 13 בנובמבר 2003 at 06:30

    1. אני לא מכירה את זיו מגן
    2. אני לא משלמת לזיו מגן

    וזה כבר דקלרציה פרטית מאוד:

    3. תודה, זיו מגן

  • ריקי  On 14 בנובמבר 2003 at 18:45

    וגם לי את לא משלמת, חבל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: