לחם שחור

 

הקדמה לסיפור קצר

 

"אז קמת מוקדם הבוקר?", הוא נשען אל דלפק השיש במטבח עם כוס קפה ועיניים דביקות משינה.
"כן, כתבתי, עבדתי על הספר", אני מחייכת ועיניי נוצצות. אני לא רואה את העיניים שלי, אבל אני יודעת. הן תמיד נוצצות אחרי שאני כותבת.
"ההוא על הקיבוץ?", הוא שואל.
"לא! החדש, זה שהתחלתי לכתוב על הקבר של אבא שלי באזכרה", אני אומרת. "לא קראת על זה ברשימות?"
"באמת?", הוא מרים גבה.
"לא יכול להיות", אני מתרתחת בחיוך, "יואבי, אתה לא קורא אותי? אם אתה לא מתעניין באשתך, מי יתעניין?"
"תכתבי סיפורים אז אני אקרא! לא הגיגים כאלה".
טוב, בסדר, סיפור ליואבי.

לחם שחור

שלושה ימים רצופים שלחתי את הילדים לבית הספר עם כסף במקום כריכים. ידעתי שלבעלי יהיה מה לאמר בעניין הזה אם היה יגלה. ביקשתי מהם, נבוכה ומושפלת, לא לגלות לו. נשמה הלכה לבית הספר בחצאית מקומטת, אלישע בציצית מלוכלכת, הלל בנעלי השבת. נעלי הספורט שלו נעלמו ולא מצאתי אותם. בקושי רב הצלחתי להלביש היטב את אליה, ידעתי שהגננת שלה לא תקבל ברוח טובה ילדה לא מאורגנת.
אחרי חמש עשרה שנה אפשר היה לצפות שאזכור לקנות לחם שחור טרי ודחוס שהוא בריא כל כך על אף מחירו הזול, אבל אני שוכחת. מזה זמן מה ביתי אינו מסודר כשהיה והילדים נדמים לי כזרים מוזנחים ומנוכרים. אני זוכרת ימים בהם הבטתי בילדים כמו אלה שלי בעין ביקורתית, ועם האמהות האחרות באולפנא ובבית הספר הלכתי באמותיהן רכיל, למרות האיסור הגמור על לשון הרע.
תמיד בסיבוב עדין, בערפול מכוון, דיברנו בצער על הילדים המסכנים, אולם כולנו ידענו שאנחנו מדברות באמהות המזניחות. זו מסורה מדי לעבודתה, ההיא מבלה בבתי קפה, ואחת סתם כך עצלנית, רואים שאפילו היא מוזנחת כמו ילדיה, שלושה ימים רצופים מגיעה לאסוף אותם באותה חולצה מקומטת, צווארונה סתור באותו אופן בדיוק.
והנה אני כמותן, אם מזניחה. לעבודתי איני מקדישה יותר מהרגיל, וגם חברותיי מימי הסמינר עודן מתלוננות על שאי אפשר לפגוש אותי לעולם, כך שנדמה לי שהייתי לעצלנית ואני מתביישת כל כך.
ובכל זאת זכרתי בשבוע שעבר לקחת את הילדים אל רופא השיניים לבדיקה החצי שנתית. הוא שיבח אותי על הטיפול הדקדקני בשיני הקטנים וצקצק שוב לנוכח שני חורים חדשים בשיניה של נשמה, הילדה אוכלת כל כך הרבה ממתקים שאין זה פלא. אחר כך הביט בי והתנצל וביקש לגעת רגע בצווארי. הוא אמר שהבלוטות שלי נפוחות ושאלך להבדק במהרה. הבטחתי לו שאעשה כן ושכחתי מיד.
אבל שלשום התקשרה אליי מזכירתו ואמרה שאלך, ומתוך תחושת אי נעימות גדולה הלכתי לעשות את הבדיקות בקופת החולים. נשמה הלבישה את הקטנים והגישה להם ארוחת בוקר, ראיתי שהיא אכלה תוך כדי כך חצי חבילת שוקולד מריר שהועדתי לעוגת השבת אבל לא כיהיתי בה. ועל אף שליד קופת החולים מצויה המכולת שכחתי לקנות לחם שחור.
וכך גם אתמול שכחתי, אולי מפני שהטלפון צלצל בשבע בבוקר ואשה זרה זימנה אותי להגיע מיד לקופת החולים לדוקטור ניסנוב, שיש לו מה לאמר לי.
ישבתי לפני דלתו זמן ארוך, שכן לא הייתי בין הרשומים לתור, וכשקיבל אותי סוף סוף כבר עמדתי ללכת ודי. עוד מחצית השעה היה עליי לאסוף את הילדים מהגן ומבתי הספר, רק נשמה תחזור לבד בהסעה מאוחר יותר.
אמרתי לו שזמני דחוק והוא לבש ארשת פנים חמורה ואמר לי "בקשי מבעלך לאסוף את הילדים, גברת, אנחנו נזדקק לך עוד זמן מה". ניסיתי להתווכח מעט ודוקטור ניסנוב הנמוך נרגז יותר ויותר וטלטל את פימותיו המרובות הנה ושמה וכיווץ את גביניו העבותים בתסכול. זו היתה אשמתי שבסופו של עניין הטיח בי בלי כחל ושרק "גברת, יש לך סרטן, אולי עכשיו נראה לך חשוב מספיק להודיע על העניין לבעלך?"
ובכל זאת לא רציתי להטרידו מעבודתו והתקשרתי לאולפנה וביקשתי שישלחו את נשמה לאסוף את הילדים בשל מקרה חרום משפחתי.
אחר כך לא היה לד"ר ניסנוב עוד פנאי לחמלה שכן אחרים המתינו להכנס אליו, והוא סיכם את מצבי בקצרה. עליי ללכת לבית החולים לסדרת בדיקות וככל הנראה יאשפזוני מיד לבדיקות. מי יודע היכן נמצא הסרטן הזה ולאן כבר נתפשט, אולם סימניו בדמי כבר ברורים לגמרי, אמר הדוקטור ניסנוב.
קמתי הבוקר והתלבשתי היטב וכיסיתי את ראשי במטפחת ובאתי לכאן. ובמסדרון בית החולים חולפים הכל מהרה על פניי ונדמים עסוקים מאוד, וכבר חלפו שלוש שעות ועדיין לא זימנו אותי להכנס למכון הרנטגן ושכני לספסל רוטן מתשישות ואשה קשישה נאנחת מכאב, ורק אני שמחה ככלה בחופתה, שכן הבוקר זכרתי סוף סוף לקנות לחם שחור.

rugine duona – traditional Lithuanian food