שערות זה לא סקסי בשום מקום, מותק

נירית היתה כל כך יפה ביום ההוא. מאופרת היטב ומחוייכת, ועשרים הקילוגרמים העודפים שלה נדמו פתאום הרבה פחות חשובים. היא לבשה חולצה לבנה ארוכה ויפהפיה עם הדפס של ברבור וחשבתי שתיכף זה מתחיל בשבילה, הזמן הטוב. חשבתי שגם החברות המתוחה והתחרותית שלנו תהנה מהשינוי.
הדירה החדשה שלה בפלורנטין היתה גרועה פחות מקודמותיה. ארונות המטבח הישנים היו סגולים אבל היה בהם חן, והפעם היתה לה שותפה נחמדה, לא הומו יפה מדי ולא כוכב רדיו משתחץ ולא רכילאית במקומון, סתם בחורה טובה. אפילו לא לסבית או משהו, נראה היה שהיא נשלפת מהתל אביביות המוחצנת שלבשה כבר שש שנים ולא התאימה לה אף פעם.
ודווקא באותו היום הושטתי יד ללטף לה את הפנים, כי הרגשתי כזו אהבה גדולה מבפנים כלפיה והיא לא היתה מאיימת או אומללה מדי, ופתאום האהבה החדשה שלי התפוצצה עלינו כמו שקית מים שהושלכה מהקומה השמונים ומשהו, מהירה וכואבת וקטלנית לגמרי.
הבטתי בה בזוועה והבטתי ביד שלי בזוועה ולא התרקמו לי המילים עדיין אבל ידעתי שמשהו מאוד לא בסדר, שהסדר היסודי הופר.
היא נראתה עצובה יותר מאי פעם. "יש לי זקן", היא אמרה.

כמעט מיד יצאנו לבקר את ליטל, השכנה. פלורנטין הקסימה את נירית מאוד, וכך גם ליטל שהיתה טרנסווסטיטית מושקעת, יפהפיה. "אשה מתוקתקת", הגדירה אותה נירית בדייקנות. שיער מדוייק וציפורניים ארוכות ומוקפדות, המון מייק אפ, עיניים מוכחלות בדרמטיות ושפתון אדום מאוד מוקף בקו תוחם כהה. פעם היא היתה אבי מקרית גת, חשבתי שאני זוכרת אותו מטיול אחד בצופים אבל התביישתי לשאול.
בבית של ליטל היו המון אנשים מעבירים ג'וינטים מהבהבים מסביב לשלושה נרות שמנים בגבהים שונים שטפטפו חלב ישר על הרצפה. החדר הריח מוניל וציפורן ותפוז וחשיש, ריח מסחרר ומקסים.
מולי, על ספה זוגית אדומה, ישב שדרן הרדיו המוחצן ששבר את הלב לי וגם לנירית, מסטול עד טמטום. ידעתי שהוא לא מעשן כמעט אף פעם, ועכשיו היו הגבות העבות שלו מרקדות מולי והוא עשה עיניים לליטל שישבה לצידו. רציתי להזהיר אותה שלא להפוך לעוד גולגולת על המדף שלו, "הלסבית", "המעריצה" (זו הייתי אני), "הציירת". הנה עכשיו אחת שווה במיוחד, "הטרנסווסטיט", אבל ידעתי שאי אפשר להזהיר ממנו, צריך לעבור את ההתעללות ולגלות לבד.
נירית הביטה בליטל בשנאה. היא המשיכה לקנא בכל אחת ששדרן הרדיו התחיל איתה, אולי מפני שרק איתה הוא לא שכב אף פעם. "הוא אמר לי שאני כמו אחות בשבילו", אמרה לי פעם בגאווה, אבל הוא סיפר לי שהיא בכתה והתחננה שישכב איתה, והוא סירב. "בכלל לא מתאים", אמר.
עכשיו היא הקפידה לקחת שאיפה מהג'וינט בכל פעם ששאף הוא, ונרכנה קדימה בצידו האחר של הסלון כמנסה להקשיב למתיקות שלחש באוזני ליטל היפה.
על הרצפה לידי היתה מוטלת נערה דקה ודהויה, שערותיה החומות ארוכות ועכורות. היא השעינה את ראשה על כרית שהניחה מאחורינו ומלמלה "הארי קרישנה, הארי הארי" שוב ושוב, בלי מנגינה. הקפדתי שלא לגעת בה והבטתי בלחיים של נירית, מחפשת את צל הזקן. כשהגיע אליי הג'וינט מהדהויה אספתי אותו בזהירות ולקחתי שאיפה עמוקה, בפנים כף ידי עוד חשתי את דקירות השערות הקטנטנות על פניה של נירית, כמו של אבא.
הצעירה דקת השיער הלכה, ובא נער גבוה וחזק ועילג שנישק אותי כמעט מיד בכח על שפתיי וגופי נענה לו בהקלה גדולה.

התעוררתי לבד בחדר של נירית. התבוננתי בתקרה ותהיתי אם זה בסדר לברוח עכשיו מהר ולא לדבר על זה שוב לעולם.
התיישבתי במיטה, נשענת על הקיר. הרגשתי איך חלקים מהטיח מתפוררים על חולצת הטריקו הגדולה והלא מוכרת שלבשתי. השלט של המערכת היה מונח לידי ולחצתי עליו ומפינת החדר בקע אליי אולארצ'יק —
"בואי נגיד שאני שלך".
ליד המיטה היתה המחברת של נירית. אם היא תחזור אשמע את הדלת נפתחת, חשבתי, והרמתי ופתחתי אותה, כבר לא חייכתי אפילו לנוכח הדמויות היפהפיות שציירה שם. סדרת ריבועים, קריקטורות מושלמות של שדרן הרדיו וליטל. כשאני ישנתי היא היתה בהתקף יצירתי, תמיד ציירה בלילה, כמעט תמיד כשהיתה מסטולית.
"נשקי אותי, ליטל" (שפתיו של שדרן הרדיו המצוייר משורבבות ענקיות וחסרות צורה כאלה של מיק ג'אגר)
"קודם תעשה גבות, מותק" (גבותיה של ליטל, דקיקות ומדוייקות, מורמות אל על)
"אבל אני גבר!" (הבעת תדהמה על פני שדרן הרדיו)
"התירוצים האלה לא עובדים עליי, מותק, גם אני הייתי גבר, אפשר להיות גבר מסודר" (מתרוממת כמו נמרה מעליו)
"זה לא סקסי?" (שדרן הרדיו מרים את גבותיו אל על, שפתיו מעוקלות בחיוך כמעט שטני)
"שערות זה לא סקסי בשום מקום" (ליטל המצויירת כבר בגבה אליו, שערה הערמוני הארוך מושלך מאחורי כתפה)
ואז היה ריבוע ובו הם באמבטיה וליטל יושבת בפישוק על רגליו של שדרן הרדיו ומורטת את גבותיו והבעת כאב על פניו ועוד סדרת שרבוטים מהירה בהם היא מגלחת את פניו ומאפרת אותו ומפשיטה אותו ומלבישה אותו בשמלה ירוקה בגוון עמוק של בקבוק, והוא בדמות אשה ושניהם מביטים במראה וליטל אומרת לו —
"נו, גם זה לא עובד בשבילי. אתה פשוט לא הטיפוס שלי בשום ג'נדר, מותק".
ובריבוע האחרון הוא יושב על השירותים, שמלתו מופשלת ורגליו מבצבצות מתחתיה ולשונו מתוחה על שפתו העליונה בריכוז בעת שהוא מגלח את שוקיו ובועת מחשבה מעל ראשו —
"אולי אם אוריד את השיער ברגליים זה יעבוד!"
חייכתי.
"שערות זה באמת לא סקסי בשום מקום", נשמע קולה של נירית מהכניסה לחדר. היא עמדה שם והביטה בי.
שמטתי את המחברת במהירות, נבוכה. "סליחה שהסתכלתי…"
"זה בסדר, ממילא הייתי מראה לך את זה". נירית התיישבה על המיטה. היום היה שערה פרוע והיא לבשה חולצת טריקו ענקית ונטולת צורה כמו זו שעליי.
"הבאתי לנו ג'וינט, לפחות כאן את לא יכולה להסתבך", אמרה והניחה על המיטה את ערכת הגלגול שלה: קרש עץ לייצוב, קערה קטנה לחומר, נייר כסף וחפיסה של ניירות מוכנים.
"הסתבכתי אתמול?"
"הוצאתי אותך מתחת לארקדי בקושי. נשכת אותי, תראי", היא גלגלה שרוול והראתה לי סימני שיניים בבשר זרועה.
"את זה אני עשיתי?", נדהמתי, "אני לא זוכרת כלום, סליחה".
"זה בסדר, עישונים מחרמנים גם אותי לפעמים".
"חרמנות מילא, אבל אלימות!"
"יאללה, סלחתי לך".
הבטתי בידיה המיומנות, נזהרת שלא לשאת את מבטי אל פניה. "תכיני גם לי אחת?"
"לא בא לך להתחלק?"
"אני צריכה לפחות ג'וינט אחד שלם לעצמי", חייכתי.
"כדי לדבר איתי על זה?"
הנהנתי.
"גם אני", אמרה נירית.
ועל טעם הבוקר הנוראי בפי ועקצוצי שערות הפנים שהותיר ארקדי מסביב לשפתיי עישנתי ג'וינט שלם עד שהרגשתי שהכל קל יותר וחייכתי קצת ואמרתי
"נו, אז איך נהיה לך זקן?"
נירית נגעה בלחיה בזהירות, במין ליטוף עדין. חיקיתי אותה בלי משים.
"גילחתי".
"למה?"
"כי הייתי בת 14 ומטומטמת והיו לי כמה שערות על הפנים, אז גילחתי פעם אחת".
"ומאז זה ככה?"
"כן. מאז אני מתגלחת".
"כל יום?".
"לפחות פעמיים ביום, לפעמים שלוש או יותר".
אפילו הג'וינט לא הצליח להרחיק ממני את הזעזוע.
"זה נורא!"
היא שתקה.
"ארקדי שווה משהו או שזה רק בראש שלי?"
"רק בראש שלך. יש לו גוף לא רע, אבל שום שכל בקומה העליונה".
"אני דווקא אוהבת אותם קצת מוגבלים. שלא יזיינו את המוח".
שתינו התרכזנו שוב בעישון.
"אז שכבת פעם עם מישהו?", העזתי.
"לא", היא השפילה את ראשה, "אני לא יכולה לקחת סיכון שיגעו לי בפנים".
"אז למה את לא עושה משהו? מורידה את זה באחת השיטות האלה שמפרסמים בעיתונים?"
"עשיתי הכל. לא עובד", התגוננה.
"גם לא אפילציה?"
"המון כסף, אבל השערות צמחו חזרה".
"ושעווה?"
"בשביל שעווה אני צריכה לגדל כמה ימים. אני לא יכולה לעשות את זה בשום אופן".
"תתחבאי איפשהו, תעשי את זה לבד", ניסיתי.
"אני לא יכולה לסבול שזה יגדל, את לא מבינה?" הקול שלה התרומם ונהיה כמעט היסטרי, אבל הבנתי וסוף סוף סתמתי את הפה.
"את לא צריכה למצוא לי פתרונות שרון. ככה זה, אני כבר למדתי לחיות עם זה".
"אני צריכה ללכת לעבודה", נירית הנהנה והמשיכה לעשן בריכוז.
הבגדים שלי היו מקופלים על הכסא ליד המיטה, לקחתי אותם אל האמבטיה, מתביישת פתאום להתלבש לידה. במראה ראיתי את הגבשושיות על ירכיי ואת גבותיי העבותות מדי וחשבתי שאני דווקא נראית בסדר גמור, והתלבשתי מהר.
בקושי נפרדנו. יצאתי לרחוב המואר מדי הלומה. כבר צהריים, ובקיוסק ליד הבית של נירית מכרו סיגריות. הושטתי כסף וביקשתי את הסוג הכי זול.
בזמן שעמדתי שם, מתגעגעת נואשות למשקפי השמש המונחות ליד הדלת בביתי, עטפה את צווארי מאחור יד עבה ושעירה.
"הלו בובה".
הסתובבתי מעט לאחור, עד כמה שהתירה לי האחיזה החזקה.
"הלו ארקדי".
"ברחת לי אתמול, הא?"
"לא זוכרת".
"נירית אמרה את לא רוצה".
השתחררתי ממנו בעדינות ופניתי אליו. התכוונתי להגיד לו שאין לי זמן. עבודה.
הוא הרים שתי ידיים ועטף את לחיי.
"אח, איזה אשה שאת, כל כך נעימה"
הסתכלתי עליו. העיניים שלו היו ריקות והפנים גדולו
ת והשפתיים עבות ורחבות.
"נירית מטומטמת", אמרתי לו, "מה היא מבינה, ברור שאני רוצה".
ארקדי אסף אותי בידיים החזקות שלו והרים אותי קצת באוויר בשמחה, כאילו הבין שכמעט החמיץ אותי וזכה בי חזרה באורח נס ממש.
"בואי בחדר שלי", אמר, "אני אראה לך מה זה גבר".
הסתובבתי ואספתי את הסיגריות והעודף מהדלפק. המוכר הסתכל עלינו בעניין.
"בוא בחדר שלך", אמרתי, "אני אראה לך מה זה אשה".

מוקדש באהבה ובכבוד לג'וֹר אֵל, על שהיית חבר טוב ברגע קשה. תודה, מותק.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רדרל  On 28 באוקטובר 2003 at 20:37

    מלא הומור
    ויופי

    אוי, רוני, מה לא הייתי נותנת כדי לקבל מעט מהכשרון הזה.

  • זיו מגן  On 1 בנובמבר 2003 at 11:23

    כמה שזה עושה להתגעגע לתל אביב. ענק! סוף הדרך! מוכשרת כמו שד טסמני!

  • שוקי  On 7 בנובמבר 2003 at 16:09

    למרות שארוך בשביל מסך, וזו כנראה הסיבה שלא הרבה יותר אנשים קראו והגיבו לזה.
    מה לעשות רוני, את נועדת לנייר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: