גורמה שאריות

 

מחר ערב שבת. אזכרה לאבא. נסיעות. בישולים. סידורים. נרות שבת. קידוש.

היום: אוכל!

 

אוכל 1

אתמול הבעל התקשר בצהריים ושאל אם יש מה לאכול, כי הוא יכול לעבור לחצי שעה בבית. אבל, התנה, רק אם יש אוכל. הוא נורא רעב. אמרתי לו שכן ואז זינקתי אל המקרר עם תפילה בלב. אוכל לא היה שם, רק חציל עייף ועוד אחד מת, וכמה פלפלים צבעוניים: אדום, צהוב, כתום. את הירוקים אני לא אוהבת.

החלטתי לאלתר בכל מחיר כדי לראות את זיו פניו ואת הבהוב החיוך בעיניים הירוקות שלו והתחלתי להשליך דברים על קרש החיתוך ולתוך התנור.

כשהוא הגיע, שעה אחר כך, היתה לי תבנית של אוכל, יפה אבל חידתית. הוא אמר שיצא נורא טעים ושאל מאיפה המתכון. חשבתי להגיד שגנבתי אותו מאיזה שף צרפתי מסוכן אבל הוא תמיד תופס אותי כשאני משקרת. כנראה מפני שאני מיד מתוודה ומתנצלת, וגם מפני שאגלי זיעה מתחילים לשוט בין רגע על המרחב שבין אפי לשפתיי. אמרתי לו שאלתרתי ממה שהיה בבית, הוא היה גאה בי. זה הטעם של יואבי: עשיר ומזין ומחזק ומלא אהבה.

 

מאפה אהבה ליואב – מהיר ומשמין

 

1. חותכים חצילים ופלפלים לטבעות. אפשר גם פטריות וקישואים לדעתי, למרות שלא ניסיתי. מנערים בשקית עם מעט שמן (אפשר זית ואפשר רגיל, לפי הטעם). ממליחים וקולים בתנור עד שמזהיב יפה, אבל בלי שוליים שחורים!

2. פורסים בצק עלים בתבנית משומנת ומכניסים לתנור לכמה דקות, עד שנהיה שמנמן אבל עדיין בהיר.

3. מניחים על הבצק את הירקות הקלויים, חתיכות גבינה בולגרית (בפיזור אחיד ולא יותר מדי) ומעל זה שופכים תערובת של גביע שמנת חמוצה, ביצה או שתיים וגבינה צהובה מגוררת גס.

4. מלח, פלפל, אפשר גם בזיליקום טרי קרוע לפיסות די קטנות.

5. ועכשיו עוד 15 דקות בתנור ב 180 מעלות צלסיוס.

 

 

אוכל 2

אחר כך אמרו לי שבקרוב אצטרך להפרד לתמיד מאיש אחד שאני אוהבת עד כאב. איש מהמעגל הכי קרוב שלי, שיש בו מקום לילדים ולבעל ולאמא ולאחים ולחברה אחת – ולאיש הזה. בלעדיו החיים נדמים אפורים, אפור לא רומנטי ולא מקסים, ונטושים ומיותמים.

עדי, יקירי, אהובי, אני אתגעגע אליך כל חיי. אקדיש לך כל מחשבה טובה באמת, כל רגש שיש בו עוצמה, כל נשימה שבאה באפי, לעולם לא אשכח, לעולם לא אניח לזכרונך להטמע בין זכרונות, תמיד אשמור אותך חי בתוך ליבי. לימדת אותי לחיות, ונתת לי את המתת הגדולה ביותר שקיבלתי מעודי, את עצמי.

 

כריך נחמת עדי – עוד יותר משמין

 

טוב, כשאני עצובה ככה אני חייבת לאכול, ועדיף משהו מתוק. עלית הוציאו עכשיו פרוסות שוקולד חלב (!) לכריכים. כמו קוביות שוקולד, רק שטוחות וגדולות, מתאימות בדיוק בין שתי פרוסות לחם רבוע כמו שיש באנגליה.

אבל הם לוקחים 7.5 שקלים בערך על משהו כמו 10 פרוסות וזה נראה לי הרבה, אז לקחתי חבילה רגילה של שוקולד חלב פרה ושברתי אותה לתוך לחמניה וקליתי בטוסטר ארבע דקות בערך, והתנחמתי. זה כמו לאכול קצת ילדות, וזה נעים בלשון. זה הטעם של עדי, מתוק ופריך ונפלא.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אליסיה  On 23 באוקטובר 2003 at 13:52

    אני חושבת שמגיע לי קצת קרדיט על האוכל הראשון …
    לא?

    ולגבי האוכל השני: את יודעת ששוקולד זה לא בדיוק התחום שלי, את גם יודעת שלא אוכל למלא את מקומו של עדי (רק הוא יכול) אבל אעשה כמיטב יכולתי לנחם, להקשיב, לעודד.

    אוהבת אותך הכי !!!
    (גם באופן פומבי אני אומרת לך את זה, מגיע לך, במיוחד בימים אלה)

  • רוני  On 23 באוקטובר 2003 at 14:13

    אבל, אלי שלי
    לא נותנת שום קרדיט. פעם אחת בחיים בעלי חושב על הבישול שלי משהו טוב, לא לקחת לי את זה!
    האמת היא שרעיון הבצקעלים מתחת גבינות מעל ומה שבא באמצע הוא אכן של אליסיה.
    מודה ועוזבת תרוחם?
    תודה נשמה.
    אני אוהבת אותך גם, כשצריך וכשלא צריך כאחד.

  • עופר לנדא  On 23 באוקטובר 2003 at 14:32

    לראות אשה שלא מתביישת בקלוריות שהיא בולסת 😉

  • זו ש  On 23 באוקטובר 2003 at 14:36

    אפילו לפני שנתיים
    היינו הוא-אחד ואני, ושנינו לא עבדנו והיה צריך להצטמצם, והאוכל הכי פינוקי ומוצלח היה ונשאר בדיוק מה שהיה בכיתה ח', כשהיינו (הוא-אחר ואני) מבריזים לסופרמרקט של רמות רמז (עם שדרוג של הלחמניה, מאז)
    לחמניית קשר ארוכה וחמה שיצאה מהתנור
    חבילת רוזמרי
    בוצעים לחמניה חמה לחצי, קולפים רוזמרי, מחליקים אותו באמצע הלחמניה, סוגרים ונותנים לו קצת להתרכך מהחום.

    ותנחומיי.

  • אליסיה  On 23 באוקטובר 2003 at 14:43

    בטח נותנת קרדיט, מה פתאום לקחת ממך?
    את עשית את זה בדרכך, וככה יואב אהב 🙂

    צריך שיהיה טוב.
    זה מה שצריך …

  • עמי  On 23 באוקטובר 2003 at 16:06

    רוני, אם לא הייתי מתבייש הייתי אומר שגם אני מה שאליסיה כתבה עלייך. אבל אני עדיין ביישן.

  • רוני  On 23 באוקטובר 2003 at 16:35

    לנדא – תודה מותק, שים לב לשם הקטגוריה ונסה לנחש מה משמעות ה- BED הזה. יש פה טוויסט.

    זושה – אני שונאת שוקולד רוזמרי אבל איך שאת מתארת את זה רציתי לטוס מיד למכולת ולקנות לי את זה, מקסים ורומנטי וחושני כמו שאת יודעת.

    עמי – גם אני. שששש…. לא נגלה לאף אחד.

  • עופר לנדא  On 23 באוקטובר 2003 at 17:08

    זה BED או DEB? 🙂

  • רוני  On 24 באוקטובר 2003 at 00:02

    Binge Eating Disorder.

  • ולרי  On 24 באוקטובר 2003 at 10:10

    הוא אמר שהוא יבוא הביתה רק אם יהיה אוכל? למה הוא לא יכול היה להביא איזה טייק אוויי איתו או משהו? חשבתי שיש לנו עוד תפקידים בחיים חוץ מלבשל בשבילם. ומגיע שיבואו לבקר אותנו באמצע היום גם אם לא הכנו להם אוכל.

  • רוני  On 24 באוקטובר 2003 at 15:17

    היתה לו רק חצי שעה לאכול אז הוא היה לחוץ.
    בבית שלנו הוא הבשלן העיקרי והמוכשר מאוד, כך שמגיע לו מדי פעם שאשתו תאכיל אותו. קצת. לא?

  • ניתי  On 25 באוקטובר 2003 at 16:11

    האמת היא, שאני אוהבת לבשל, אבל כשאני שומעת / קוראת "בצקעלים" מיד נהיה לי פיק ברכיים ואני מוותרת על העונג. לא מבינה בזה כלום. מצד שני, פעם לא התקרבתי לברוקולי וכרובית מאותן סיבות, אז אין לדעת…
    את כותבת מקסים, ובלי קשר, אני מקווה שתצליחי להתמודד עם פרידה מאדם שיקר לך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: