מנפלאות הלילה

 

בלילה הוא התגנב אל חדר המחשבים החשוך במרתף האוניברסיטה. שורות שורות עמדו שם מסופי יוניקס ישנים וחזקים כמו אדמה. התיישב מול המסוף והקליד עצמו פנימה במהירות.
בלילה האחד ההוא היא ישבה בצד השני, עסוקה כמותו. רוסיה קטנה עם שן שבורה מקדימה וחיוך שכבש את פניה ללא מצרים. פעם אחת היא חייכה חיוך גדול כזה. הוא חשב שהיא דיברה עם מישהו ברשת, אבל האמת היתה שהיא כתבה וקימפלה את התוכנית שעמדה להגיש למנחה המאסטר שלה והכל עבד. היא ניצחה את הבאגים הקטנים שניסרו את זכרון המחשב ולעסו אט אט את עצביה ובטחונה.
אחר כך היא נשענה לאחור על מושבה והתמתחה. הוא הביט בשעון היקר על ידו וראה שכבר שלוש לפנות בוקר. ודאי הם שני האנשים האחרונים שמסתובבים בקמפוס ללא תשלום.
היא הצליבה רגליה על כסא סמוך והביטה בו. המראה הסלאבי היפהפה שלה עדיין לא התערבב בשמש המקומית ובגנים הזולים של מרכז אירופה הנחותה או של ארצות המזרח ובעיניה עוד זרחו פושקין ואחמטובה כאילו בזה הרגע הגיעה לכאן והיא בעצם עוד שם.
*
הוא עבד על הסיליקון גרפיקס אינדי הסגול, מחשב העיצוב הנפלא ביותר בחדר ובעולם. בכלל למד רפואה באוניברסיטה אחרת אבל פה היה חדר מחשבים קרוב לבית ובתוכו האינדי הזה.
היא התגנבה מאחורי גבו כאילו במקרה והציצה במסך והוא הבין שמשהו בכל זאת ישראלי ברוסיה הנקיה והטהורה הזו.
הוא היטה את המסך מעט לעברה. היה שם העולם שברא לו הלילה, גמדים שמנמנים בצבעי פסטל ובועות של סבון וצורות גרפיות שהיו שם רק כי כך יפה ופרחים רכים.
הוא שמע את נשימתה נחטפת ואז דנדן צחוקה של הרוסיה שבורת השן והיא לא יספה. הוא כל כך רצה שתגיד לו שהוא מוכשר, למרות שהוא יודע, כל כך רצה שתגיד לו שהוא יפה, אבל היא לא אמרה.
ובכל זאת בליבה חשבה שגופו הגרום ופניו הארוכות והנבונות ומשקפיו הדקים מוצאים חן בעיניה, אבל הוא לא ידע.
אחר כך היא הלכה והוא הלך ולקח אותה במחשבותיו צרורה בתוך מטפחת של רכות ספוגית.
*
לילות רבים חלפו בטרם הצליח להגיע לשם שוב ועל אף שהבטיח לעצמו שלא יחפש אותה ולא יחכה לה חיפש אותה וחיכה לה מאוד. היא ישבה באותו המקום ונראתה עייפה ועצובה.
הוא הרים מדי פעם את מבטו, רק לרגע, ראה אותה ורצה לחבק אותה אל חזהו וללטף את שערותיה הדקות. בעת שהיא התעלמה ממנו צייר את פניה בזריזות על המסך. הן קמו לחיים והיו יפות כל כך, פניה, צווארה הארוך, כמעט ארוך מדי כמו ההבדל שבין ברבור לג'ירפה, עיניה הגדולות, משוקדות בחום סתמי אך מנצנץ בשובבות או ברשעות, וכל כולו שקע ביצירתו עד שלא הבחין שהיא נעמדה לידו והניחה לשד אחד לרפרף על כתפו בעת שהתכופפה והביטה בפניה שלה פרושים על המסך הגדול, והיא נתרגשה נורא נורא לפתע והמשיכה להתחכך בו, הפעם בכוונה, ומרכזה בער אליו ועיניה כמו נמלאו ים מאחורי החום הזה ונפרעו ונפרכו והיו בהן כל הצבעים שיש במי שמאוהב, אבל הוא היה שקוע רק במסך שלו מעל הסיליקון גרפיקס אינדי הסגול, הוא לא נפנה אליה כלל, אז היא הלכה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רדרל  On 21 באוקטובר 2003 at 20:00

    כמה יופי.
    ואיזה עצב לסיום.
    הנפשות הבודדות, כ"כ מתאים לחדר מחשבים קפוא…

  • עופר לנדא  On 22 באוקטובר 2003 at 10:24

    לפעמים אנשים כל כך שקועים בחלום, שהם לא רואים אותו מתגשם מול עיניהם, ומפספסים את ההזדמנות… והעברת את זה בצורה נפלאה… 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: