דגוֹת

 

 

 

זנב הדג שלה התפתל בשמחה מאחוריה. קרני שמש אחרונות פרצו מבעד לעננים ולמשטח המים החלק והגיעו עד אליה, לא מחממות אבל מאירות בשמחה מהוססת את האלמוגים שסביבה.
היא התפתלה בין הצבעים הזועקים, הפצועים, סירבה להצטער על גורל האלמוגים בערב הזה. עוד מעט יצאו אחרוני הצוללים מהמים, עוד מעט תבוא הצוללנית שלה האהובה, תפלח את המים בסנפירי פלסטיק צהובים ובגד גוף מבריק. בינתיים היו האלמוגים שלה וקרני השמש של סוף היום מגלשה של שמחה, אפשר היה לחוש אותן מתנוצצות בין השיניים ולעיתים גם לחבוק אותן אל חזה השופע, הגלוי.
האחרות היו הרחק בים מזה ימים רבים. סוררת ומורדת נשארה כאן באלמוגיה בעונה המפחידה, מנשקת את האלמוגים שינצצו עוד מעט, מתקיימת על קרני שמש ודגים צעירים שלא ידעו את סכנת שערותיה עדיין. כמו רשת הן נפרשות סביב להם, וכמו אצבעות הן אוחזות בהם, מתפתלות בסליל מהיר לפקודתה.
האחרות חשבו שהיא מסכנת את כולן ואמרו שלא ישובו בחורף הזה.
אבל היא חיכתה לצוללנית. כל בוקר הצוללנית הרתומה לציוד הובילה את הקבוצות אל הים ובסופו של יום הותירה בדרך פירורי לחם שקנתה במיוחד, מסלול ריחני ומתפתל מאחוריה. אחרי שהשיבה אותם אל החוף היתה באה לבד. לעיתים הביאה לה דג, לעיתים חיוך, ואז היתה יורדת למעמקים, מותירה את הסקרנים רחוק מעליה, באה אל הדגה שלה.
היום נמצא מסלול הלחם ליד פתח המערה. קרוב כל כך הביאה אותם אליה. המים עדיין היו מוארים אבל אי אפשר היה לאחוז באור עוד. הגיע זמן הצוללנית.
היא התפתלה אל נקודת המפגש, זנבה רועד בהתרגשות, קשקשיה זקופים.
הצוללנית כבר היתה שם, מסכת החמצן השחורה על פניה, גופה השרירי והחלוש צמוד לפתח המערה, שלא תצוף מעלה.
הן חייכו, והיא הסתובבה והניחה לצוללנית לשחרר את מיכל החמצן ואת המסיכה ואת הסנפירים הצהובים ולאחוז בכתפיה, וניערה את הזנב עד שהנערה הניחה עליו את שתי רגליה החשופות ויצאה לדרך.

 

הנערה עצמה עיניים, התמסרה למהירות תנועת הגוף של הדגה שתחתיה. בת ים פרטית משלה, החברה שלה, לוקחת אותה למעמקי הים.
המים שרטו את פניה, נפערו כחץ לפניהן. המים הטובים היו קשים כשחצתה אותם בת הים, מבוהלים מכוחה ושמחת גופה. המים ברחו מפניהן. מדי פעם עלתה בת הים אל פני המים ונתנה לנערה לגנוב מעט אוויר. בתחילת הקיץ היתה זקוקה לנשימות תכופות, עתה התחזקה. הגוף היה עדיין חלש אבל היא כבר הכירה את המים.

 

הדגה הרגישה זאת היטב וידעה שהיום תתן לה את מתנתה. רחוק מהחוף החלה מתפתלת מעלה, אל פני הים.
היא התבוננה בשערה הקצוץ של הנערה הנזקף שחור ואדום ושמח אל האוויר שבחוץ, בעורה השחום המבהיק. היא החלה מתפתלת סביבה, מציירת מעגלים במים, צפה עליהם בשלווה. הנערה הניעה מעט את ידיה ורגליה, תנועה כל כך גסה רק כדי להשאר למעלה, למעלה זה רק מקום אחד במים, ולא בהכרח הטוב שבהם.
"יש לי משהו להגיד לך".
הנערה פנתה לאחור בבהלה, עיניה הקרועות נעוצות בדגה. זו המשיכה להתפתל סביבה לאט.
"את מוכנה?"
"ממתי את מדברת?" הקול שלה היה מבוהל ואולי מעט זועם.
"הנה, עכשיו", חייכה הדגה.
"אבל אף פעם לא ענית לי קודם…"
"תמיד הבנת אותי".
הנערה המשיכה לחבוט במים.
"אני יכולה להגיד לך עכשיו?"
"רק תגידי לי איך קוראים לך?"
"אין לי שֵם."
"למה?"
"כי אני לא זקוקה לשם."
המורדת, כך קראו לה האחרות, אבל זה לא שֵם.
"למה היום את מדברת?"
"כי יש לי מה להגיד לך".
הנערה הביטה בה והיא ראתה את הבהלה וזכרה את בהלתה שלה כשעוד היו לה רגליים והיא פגשה את הדגה שלה.
"את רוצה להיות כמוני?"
"להיות בת ים?"
"בת ים זה שם של אנשים. אני דגה"
"איך אני יכולה להיות דגה?"
"אני יכולה להפוך אותך לכזו. אני יכולה לתת לך יד ולקחת אותך עמוק עמוק עמוק עמוק עד שתהיי לדגה."
"זה כל כך קל?"
"זה כואב."
הנערה נעלמה פתאום לתוך המים. הדגה נשארה למעלה, צפה. מעט השמש שנותרה ייבשה את הסנפירים והקשקשים. עוד מעט תרצה לצלול שוב.
הראש הקוצני הופיע שוב.
"למה זה כואב?"
"כי צריך למות בדרך".
היא נעלמה שוב. הנערה היתה דגה בעצמה. מאז שהחלה לצלול לא הצליחה להפרד מהמים. כל יום באה, עד שהדגה דגה אותה לטיול הראשון, לפני ימים רבים מאוד.
היא הופיעה שוב. "אי אפשר פשוט להמשיך כמו שאנחנו עכשיו?"
הדגה עצמה עיניים. זה תמיד היה קשה להן, הפרידה.
"אי אפשר. לא ירשו לנו. היום את בוחרת."
"ואם אחליט שאני לא רוצה להיות בת י… דגה?"
"תחזרי לחוף ותשכחי"
"אני לא אשכח אותך"
"את תשכחי, כך זה קורה. גברים זוכרים לפעמים, אבל איש אינו מאמין להם, ואנחנו לא מדברות איתם לעולם".
"הם מספרים שאתן שרות"
"זה הכישוף היחיד שיש לנו. כשאנחנו שרות הם לא יכולים לפגוע בנו".
"היית פעם כמוני?"
"כולנו היינו"
"ולמה רצית להיות דגה?"
"לא רציתי, הייתי. אי אפשר לרצות את זה, נולדים ככה".
"למה צריך למות?"
"כדי שלא יחפשו אותך".
הנערה נשכבה לצידה על המים.
"אני לא רוצה לאבד אותך".
"אז בואי איתי".
"אני לא רוצה לשכוח"
"אז בואי"
"אני לא יכולה. יש לי איש שאני אוהבת וילד".
הדגה התהפכה במהירות והביטה בה, עיניה קרועות.
"ילד?"
"כן"
"מי שילדה לא יכולה לראות אותנו".
"אמצתי אותו"
הדגה לא הבינה. אולי הנערה ראתה זאת על פניה.
"הוא נולד מרחמה של אשה אחרת. אני לא יכולה ללדת. האשה ההיא נתנה לי אותו".
"מי שיש לה ילד לא יכולה להיות דגה"
"אז אני אחזור. נמשיך כמו עכשיו"
הדגה החליקה תחתיה והנערה התהפכה ואחזה בכתפיים הרכות והחזקות. היא הניחה את כפותיה שוב על מסעפי זנב הדג והן פנו אל החוף.
היא נצמדה לגוף המתפתל תחתיה, הניחה את ראשה על עורפה של הדגה ונשמה את ריחה המתוק לתוכה.
"המלח לא נצמד אלייך"
הדגה לא ענתה. אסור היה לדבר עוד.
הן חזרו אל המערה. היא הותירה את הנערה על פני המים והביאה לה את המסיכה והבלונים והסנפירים. היא ראתה את הקוצים נכנעים לרצועות הגומי השחורות, את הגוף מתפתל מגושם אל תוך רצועות בלוני החמצן. הנערה הותירה את המסכה על ראשה.
כשסיימה קרבה אליה וניסתה לנשק על שפתיה. הנערה הביטה בעיניה והניחה אצבעות מקומטות ולבנות על שפתיה היפות של הדגה שלה.
"אל תנשקי אותי".
הדגה הסירה את ידה של הנערה וקרבה אליה שוב.
הנערה הפנתה את ראשה.
"אני יודעת שאם תנשקי על שפתיי אני אשכח, אל תנשקי אותי", התחננה.
הדגה הביטה בעיניים הירוקות העצובות שמולה. היא החלה להתפתל, להתרחק. כאילו לא די בצרות שגרמה עד כה, חשבה, זה לא ייגמר טוב.
ואז הפכה פניה אל המים ונעלמה משם.

 

 

The Fejee Mermaid Archive in The lost Museum

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יולי  On 15 בספטמבר 2003 at 09:08

    שתורגם לעברית כ"לרכב על הלוויתן" (למה?) – לכי לראות.

  • רוני  On 15 בספטמבר 2003 at 09:34

    סוף סוף יש לי הוכחה שמישהו קורא את כל הסיפורים האלה.
    לפחות שאת קראת את הסיפור הזה.

  • יולי  On 15 בספטמבר 2003 at 10:08

    הסרט: מעמד האשה בתרבות זרה לנו לחלוטין (שבט מאורי בניו זילנד) בשילוב עם לוויתנים כמובן 🙂
    http://iconmovies.co.uk/whalerider/
    עוד לא הלכת?…

  • זו ש  On 15 בספטמבר 2003 at 12:23

    ונהיה לי פתאום לח בעיניים. לא, לא, זה רק הסתיו, עם הענן.
    אוי, רוני, רוני.
    תודה.

  • הפרינססה  On 16 בספטמבר 2003 at 18:52

    ההתחלה מאוד מבולבלת, יותר מידי היא והיא והיא…
    אבל ההמשך, אוי, ההמשך שווה את קשיי ההתחלה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: