גנב הָ

איך יוכל בן סתם אדם טועם

נוגע שומע רואה נושם –

מורם מן הלא של כל הלאכלום –

לפקפק בך הבל-ייאמן?

(קאמינגס)

הוא התגנב, חתולי ויפהפה, מסביב לבית. נשימותיו שקטות ועמוקות, גופו דרוך. הוא נתן לכל חושיו להתמזג לאחד ולגלות לו את המתרחש סביבו, את רחש הצפרדעים מהביצה, את רפרופם העדין של פרפרי הלילה שהטריד ממנוחתם, את ריחם הכבד של האקליפטוסים הבלול בתוך האוויר החם.
כשהיה סמוך לחלון נצמד אל קיר הבית והאזין. הוא סינן בזריזות את רחשי הביצה והלילה, את שריקות הכוכבים והמיית הירח. נותר מקום רק לנשימה שעלתה מתוך הבית, רכה וקלה כמו עלה צעיר ברוח. הנשימה שלו, בודד ואמיתי, לא נשמעה. רק הנשימה שבבית.
הוא החליק את החלון פנימה בשקט, משוכנע שייפתח לכבודו. לא היו מנעולים שיעמדו בפניו, לא היו מעצורים בדרכו. מי שיש לו את חושיו אוחז בעזרתם את העולם ואת החופש בעוצמה שאין אף פעם לזוג ידיים אנושי פשוט.
הוא שמע את המחשבה מהבהבת בירכתי הכרתו ונשף עליה בדממה. היא לא משרתת אותו היטב לעולם. היא כבתה בייאוש צייתני. מה שאין לו שימוש מתעייף ונחלש מכדי להאבק על קיומו.
הכניסה היתה קלה. כשהמחשבה לא ברברה את הוראות הדממה ההיסטריות שלה היה הגוף דומם באופן טבעי, ואורו של הירח הכמעט מלא החליק עליו, נוזלי ושמנוני, לא מצליח להאחז בו ולגלות את קיומו אפילו לפרפרי הלילה שנצמדו למסגרת החלון.
הוא החליק לעבר הנשימה השקטה שעלתה מהמיטה, מוקסם ממקצבה הפשוט, מריח השמחה שעלה ממנה. הנושם במיטה חווה יום נפלא.
הוא הניח את שפתיו על שפתי האיש ושאף אותו אל תוכו. הנשימה מתחתיו נחטפה לרגע. הוא הושיט יד לתוך בליל השיער הסתור והחליק באצבעות יציבות על הפדחת. השיער היה דליל והעור שמתחתיו נענה בשמחה. הנשימה חזרה לסדרה.

בבוקר שכב האיש במיטתו פעור עיניים, הביט בתקרה המוארת בסבלנות של בוקר. הוא זכר את ילדותו היטב לפתע, חייך אליה. יכול היה להצמד לכפו החמה של אביו ולעוף איתו כשזה נשא רגליים ורץ כמו הרוח, מהיר ובטוח.
הוא חש את גוף ילדותו הגמיש והחזק מתאים את עצמו אל העולם, מטפס על האקליפטוסים שכבר אז היו זקנים וגזעיהם אפורים וקרועי רצועות של ירוק חי.
הוא התגלגל על צידו, הופתע מכבדות אבריו, התבונן בעור ידיו ועיניו נקרעו בבהלה. קמטי הזמן, כתמי השנים, השיער הדליל שכיסה את זרועותיו, דבר מכל אלה לא היה מוכר לו. הוא צעק.
אמו לא הגיעה אליו. הוא התיישב בקושי והביט סביב. הבית היה ישן ויבש, חדר אחד שבקצהו מטבח ובקצהו האחר דלת. הוא ידע שהשירותים מצויים מעברה השני, אבל לא זכר שהיה בהם אי פעם.
התבונן במיטה, בבגדים, בכתלים הקלופים, מכוסים פרחי רטיבות ישנים וחדשים בערבוביה לחה. הוא נמלא אימה.

בבוקר שכב הגנב על מיטת עשב שאסף לעצמו וישן. הוא טייל בזכרונותיו של האיש, נערותו, אהבתו הראשונה, נישואיו, ילדיו, עוצמת ידיו כשעסק בעבודת הדיג והציד.
הוא נרעד כשביקר ברגע מות אשתו וחש את מגע המוות על עורו של האיש הנותר מאחור ללא אהבתו, דמע איתו כשהגיע לעזיבת ילדיו את הביצה הגדולה.
אמש ביקר אצלו בנו הצעיר וסיפר לו כי בקרוב ייולד לו בן ראשון, הם יצאו יחד אל הביצה והביטו במקום בו היו פעם חיים אחרים ונזכרו במסעות הדיג שלהם במעלה הנהר בטרם יבש וחנק את האגם אל מותו. הבן הבטיח שילמד אף הוא את בנו את מלאכת הדיג בבוא העת. ליד ביתו החדש היה אגם יפהפה כמו שהיתה פעם הביצה הזו.
הוא השאיר לו את זכרונות הילדות. הם תמיד אמרו שהיו רוצים לחזור לילדות, והוא העניק להם אותה. הילדות היתה יפהפייה בזכרונותיהם, שמחה ומענגת, אבל הפחד והבדידות שנלוו ליופיה היו בלתי נסבלים עבורו. בקלות רבה הותיר להם את ילדותם.

(תרגום השיר של קאמינגס מאנגלית: אורי הולנדר)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הפרינססה  On 18 בספטמבר 2003 at 17:44

    אחד הסיפורים היותר יפים שכתבת, וזה לא אמור להיות עלבון לשאר…

    מקורי, עצוב, יפיפה.

    איך זה שההכי יפים שלך תמיד עצובים?

  • קרן  On 21 באפריל 2010 at 08:00

    "הוא שמע את המחשבה מהבהבת בירכתי הכרתו ונשף עליה בדממה"
    המשפט הזה גרם לי לקנא – גם אני הייתי רוצה לנשוף ככה.

    • רוני  On 24 באפריל 2010 at 15:21

      אני חושבת שאת כבר יודעת. ציור הוא נשיפה כזו לפעמים, כשהיד רצה והראש לא יודע לאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: