מרק הגשם

 

"היא סיפרה לך את כל זה?", התערב סנטי.
"זו רק ההתחלה", חייך קקאו.
"זה נשמע בדיוק כמוה!"
"ערכתי אותה קצת, אבל אתה יודע, סבתא יש לה דיבור משלה. קשה לטעות בה".
"ולמה אתה כותב הסיפורים שלה?", הסקרנות עוררה אותו מעט מעייפותו, "לתעד את תולדות המשפחה?"
"לא, מה פתאום?", צחק הילד. "קצת בשביל להכיר את הסיפורים וקצת כדי לאמן את הכתיבה שלי, אבל בעיקר מפני שאלה חומרי גלם טובים מאוד".
"אתה מצליח לראות את סבתא שלך כדמות בסיפור?"
"בטח. גם את סבא ומונו וכולם. יש להם המון סיפורים משונים".
"היית צריך להכיר את אבא של איבן, הוא באמת היה משהו מיוחד".
"המורה שלך לצילום? אתה יכול להכיר לי אותו", אמר קקאו.
"עכשיו?"
"עכשיו קצת. אני עייף וגם אתה, אבל בוא נתחיל, שנראה איך זה עובד", הוא הוציא נייר חדש מתחתית הערימה והביט באביו.
"איך מתחילים?"
"בחר זכרון אחד, לא חשוב איזה, וספר לי עליו".
"על דוקטור איבן?"
"כן".
סנטי הביט במצלמה שבחיקו. "בוא נראה. אולי… אולי אני יכול לספר לך על היום שהוא הציע נישואים ליולנדה".
"לאמא של איבן קראו יולנדה, כמו לאשתו?", הילד נראה מופתע.
"אמא של איבן היתה לונה. יולנדה, אשתו של איבן, היתה החברה של אבא שלו. הרבה שנים הם היו ביחד".
"סָפֵּר לי!", אמר קקאו, עיניו מוארות בשמחה.
"אני אספר לך היום רק קצת. רק על היום בו הוא הציע לה נישואים. זה יספיק להלילה".
"היא הסכימה?"
"אתה רוצה את הסוף מההתחלה?"
"לא, סליחה, תספר כמו שאתה רוצה".
סנטי חייך, "זה כמו סיפור מתח, נכון? אסור לגלות כלום בסדר ההפוך כי זה מקלקל את ההנאה מהסיפור".
"דווקא לא", אמר קקאו, "הנה אני כבר יודע את הסוף, יולנדה מתחתנת עם איבן והם מולידים את לונה. בכל זאת זה מעניין, נכון?"
"כן", אמר סנטי, "אבל פחות מענג".
"עוד נתווכח על זה. סָפֵּר לי".
"זה היה באמצע החורף, בשנה האחרונה שלנו בבית הספר, היינו עסוקים בעיקר בבחינות סוף השנה. איבן היה מאוהב קצת באמא שלך, אני חושב, מונו הסתובב אלוהים יודע איפה ואני הייתי כל יום מהבוקר עד הערב בחדר החושך של דוקטור איבן. הדפסתי מחדש תמונות ישנות וחיפשתי מה להגיש לאקדמיה לאמנויות. הדוקטור היה נכנס לחדר החושך מדי פעם, לבדוק שלא עשיתי לו בלגן ולהציץ לי מעל לכתף. הוא רצה שאני אדפיס לבד את התמונות, כי אם הוא יעזור לי זה יהיה לא הגון כלפי האקדמיה. ככה הוא חשב, בכל אופן. אני חשבתי שלא היה מזיק בכלל אם הוא היה מדפיס כי בחדר החושך הוא היה הרבה יותר טוב ממני. אני חושב שגם היום אני לא מגיע ליכולות שלו.
באותו יום הייתי כבר ארבע שעות בחדר החושך והיו לי לפחות שלושים הדפסות לא טובות כשהוא נכנס, רועד לגמרי, ואמר לי 'אני לא יכול, אני רוצה, אבל לא יכול!'.
הייתי מרוכז בהדפסה. אמרתי לו, 'רגע, קודם תסתכל על התמונה הזו'. תמיד הוא היה סבלני וקפדן בחדר החושך, והכי חשוב היה לו הסדר המקודש, אבל באותו יום הוא התרגז עליי, צעק 'פעם אחת אני מבקש שתקשיב לי! פעם אחת!' והסתובב אל הדלת לצאת, פגע ביד שלי בדרך, וראיתי איך משהו עף מהיד שלו אל תוך מגש ההדפסה בקשת וצנח על התמונה.
זה היה עיגול קטן ממתכת. לקח לי כמה רגעים להבין שזו טבעת ושהיא הולכת להופיע לי בתמונה. טבעת לבנה. איך שאני קיללתי אותו באותו רגע, אותו ואת אמא שלו המתה, אל תשאל איזה פה מלוכלך היה לי. צרחתי עליו, אני כל כך מתבייש. לא הבנתי שגם הוא צריך אותי לפעמים".
"מה הוא אמר לך?"
"הוא לא אמר כלום. כשקיללתי אותו הוא הביט בי בפנים קפואות ואז הכניס את היד שלו למגש ומרח לי את ההדפסה כשהוציא את הטבעת ויצא מהמחסן. כל כך כעסתי. לא הלכתי אחריו, אלא התחלתי לסדר את החומר מחדש כדי להדפיס שוב".
סנטי התבונן אל תוך החושך ונאנח. "תראה איזה לילה יפה, אני בטוח שהוא היה מוציא אותי לצלם בלילה כזה. 'האור הוא בן בריתך הגדול ביותר אבל גם האוייב הקשה ביותר שלך. כך גם החושך. למד את שניהם היטב'. אני חושב שהוא אמר לי את זה אלף פעמים, ובכל זאת אני לא מספיק טוב עד היום בצילום לילה. מתעצל."
"ואז מה קרה? הוא הלך להציע לה נישואים?", ידו של קקאו לא עצרה מהכתיבה אפילו לרגע.
"לא. הוא הלך לאכול מרק."
"מרק?"
"עוד נגיע לזה. אחרי שעה בערך יולנדה הביאה לי שתיה ועוגיות. אני חייב להגיד שהייתי צעיר וטיפש, ורבתי עם הדוקטור כבר כמה פעמים בחורף ההוא כי הוא היה עצבני כל הזמן, שלא כמנהגו. לא הבנתי שמשהו קורה לו. כשיולנדה הגיעה הייתי עוד כעוס ולקחתי עוגיה אחת מהמגש, אני זוכר שזו היתה עוגיית חמאה עם פירורי סוכר והיא היתה קצת רטובה מהגשם שירד עליה בין הבית למחסן שהיה בו חדר החושך. זה עצבן אותי עוד יותר.
'הוא שוב משתגע לי! תראי!', אמרתי, והצבעתי על התמונה המקולקלת שהיתה מונחת כבר בפח האשפה. היא הרימה אותה משם בזהירות כזו והסתכלה. אמרתי לה 'תראי מה הוא עשה להדפסה שלי!' ציפיתי שהיא תגיד שאני צודק".
"ולא הבנת שהוא הולך להציע לה נישואים?", קקאו נראה מתוח.
"לא הבנתי כלום בזמן ההוא", צחק סנטי, "הייתי צעיר ומטומטם, בגיל של ניתה בערך".
"אתה לא צריך לשכנע אותי שניתה מטומטמת", חייך קקאו.
"תיזהר עם איך שאתה מדבר על אחותך, לפחות איתי", הרצין סנטי.
"טוב, טוב, סליחה. תמשיך".
"יולנדה הניחה אצבע על ההדפסה המרוחה ואמרה 'זו טבעת?', ואני אמרתי לה 'כן! ולא מספיק שהוא הפיל אותה על ההדפסה הוא גם מרח לי הכל כשהוציא אותה מהמגש!'"
"ואז מה היא אמרה לך?", קקאו כתב בשצף מהיר וסוער, עיניו בדף שלפניו.
"היא לא אמרה לי כלום. היא הסתכלה על הנייר ואמרה 'זו טבעת, זו טבעת', וראיתי שהיא מתחילה לבכות, ואז היא ל
חה את ההדפסה המחורבנת ויצאה החוצה, השאירה את הדלת פתוחה והרוח נפנפה עליי את הוילון השחור. למרות שהיה חורף, זה היה מספיק אור כדי לשרוף פילם שלם שהיה בחוץ על המגשים. כל כך התרגזתי שצרחתי אחריה 'מטומטמת אחת! תראי מה עשית לי!'".
הוא הוריד את ראשו והביט ברצפת העץ הישנה של המרפסת וברגליו היחפות של קקאו מונחות מתחת לשולחן. "הייתי כל כך עסוק בדרמה הקטנה שלי שלא הבנתי ששני אלה ניהלו בינתיים דרמה משלהם, גדולה בהרבה.
לא היה לי כח להתחיל שוב. יצאתי מהמחסן אל תוך הגשם, מין גשם נחמד כזה שלא מפריע יותר מדי, שאפשר לשבת בתוכו, וזה בדיוק מה שהדוקטור עשה. הוא ישב בחצר ואכל מרק שעועית אדום."
"באמת? בגשם?", עיניו של קקאו היו בדף שלפניו, מחייכות.
"כן. אני זוכר איך ראיתי את הטיפות נופלות פאצ' פאצ' פאצ' לתוך המרק שלו, מטביעות עיגולים על המשטח החלק".
"ויולנדה?"
"היא עמדה מולו והחזיקה את התמונה ביד שלה והסתכלה עליו. הגב שלה היה מופנה אליי אבל ראיתי שהיא רועדת. היא בכתה כל הזמן. הוא הסתכל על התמונה שביד שלה והמשיך לאכול. התקרבתי אליהם ופתאום הבנתי מה קורה שם.
שנים דיברנו על זה, ותמיד הוא אמר שהוא לא יכול להתחתן איתה כי איבן כל כך שונא אותה".
"איבן שנא את יולנדה?", העט של קקאו עמד לרגע.
"מאוד, הוא קינא לאבא שלו והתגעגע לאמא שלו. זה היה מסובך. היה ברור שהוא לא יברך את הנישואים האלה".
"ובכל זאת הדוקטור הציע לה נישואים?"
"הוא רצה. באמת שהוא רצה. בסוף, כשהיא עמדה שם ליד השולחן והם הסתכלו אחד בשני, הוא אמר לה 'נו? אז מה את אומרת?', והיא בכתה ובכתה ובסוף ברחה לתוך הבית בלי לענות לו".
"וזהו?"
"וזהו".
"והם לא התחתנו?"
"לא. הם המשיכו לחיות ביחד בשקט. אף אחד לא דיבר על זה יותר אף פעם, עד כמה שידוע לי".
"זה כל כך עצוב".
"כן".
"היא לא רצתה להתחתן איתו? אולי היא כבר אהבה את איבן?"
"אולי היא חיכתה לו יותר מדי זמן. הרומן שלה עם איבן התחיל שנים אחר כך, כשאבא שלו כבר מת ואתה כבר היית ילד די גדול", סנטי קם, הרים את הקופסה הכחולה והמצלמה שעליה קרוב לליבו. "ואנחנו, בני, מדברים יותר מדי. זה היה יום קשה, עוד מעט מתחיל עוד יום אחד. אני רוצה לישון".
"הוא היה חמוד, המורה שלך, נכון?", קקאו עדיין ישב. הוא ישב שם כל הלילה, חשב סנטי, אבל זה בסדר גמור. הילד בסדר גמור.
"הוא היה איש טוב. אני מאוד מתגעגע אליו".
"לילה טוב אבא. תספר לי עליו עוד?".
"בטח, מתי שתרצה. לילה טוב קקאו. תשתה משהו חם אחר כך, שלא תתקרר פה".
"בסדר אבא".
בחדר אאורו כבר ישנה והוא הניח את הקופסה הכחולה והמצלמה בשקט מתחת למיטה ונשכב לצידה בבגדיו. מה היה הדוקטור אומר לו עכשיו? הוא זכר את פניו בגשם, אי אפשר היה לדעת אם הוא בוכה, הוא לא רעד כמו יולנדה אבל הפנים שלו היו מלאות טיפות מים, ואולי ביניהן הסתתרו דמעה או שתיים, והוא המשיך לאכול את המרק המקפץ שלו כל הזמן.

window.open=NS_ActualOpen;
orig_onload = window.onload;
orig_onunload = window.onunload;
window.onload = noopen_load;
window.onunload = noopen_unload;

 

(עוד קטע, האחרון שיפורסם כאן אני חושבת, מהדמעות המתוקות של אאורו)

 

window.open=NS_ActualOpen;
orig_onload = window.onload;
orig_onunload = window.onunload;
window.onload = noopen_load;
window.onunload = noopen_unload;

window.open=NS_ActualOpen;
orig_onload = window.onload;
orig_onunload = window.onunload;
window.onload = noopen_load;
window.onunload = noopen_unload;

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זו ש  On 12 בספטמבר 2003 at 08:52

    מה, כבר אחרון? אפשר עוד קצת קצת? רק טעמנו?

    (והערה טכנית קטנה, לגבי הפילם שהוילון המתנפנף חושף כשיולנדה רצה החוצה, אני לא יודעת באיזו תקופה מתרחש הסיפור, ולא מתמצאת בטכניקות פיתוח מן העבר, אבל כיום, זה לא מאוד מתקבל על הדעת שפילם לא מפותח ישכב סתם ככה בחוץ, גם לא בחדר חושך, כי גם אור של הדפסה מזיק לו. הפילם גר בקופסא שחורה ואטומה, ואחר כך בתא של המצלמה, ואחר כך סוללים אותו ישירות לתוך מיכל פיתוח סגור, או למכונה. נדמה לי שרק צלם רשלן ומסטול יעשה דבר כזה, בקיצור. וזה שלך עושה רושם של קפדן)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: