המורה לחליל

 

אחרי שאנוני יצאה המורה התיישב ואמר לסנטי "בוא, שב לידי. נתחיל בעוד כמה דקות", ועצם את עיניו, משעין את עורפו על גב הספה הלבנה, מוטל לאחור כמו מת.
סנטי צילם אותו עוד פעם אחת והתיישב בהיסוס, מצפה בכל זאת לשאגת ה"אצבעות!" השגורה שתפרוץ כל רגע מהאיש הנח שם, מבחין פתאום בשומה גדולה ושעירה בתחתית סנטרו של המורה לחליל.
"אתה יודע, סנטי, אתה מאוד השתפרת", אמר.
סנטי קפא.
"אל תפחד, אני לא מתכוון לפגוע בך. באמת השתפרת".
"אבל לא כמו אנונדה".
"אתה לעולם לא תנגן כמוה", אמר המורה, "גם אני לעולם לא אנגן כמוה. אנחנו יכולים לנגן, אבל אין לנו ולא יהיה לנו לעולם את מה שיש לילדה הזו".
סנטי פחד לשאול, אז הוא ישב שם ועצם עיניים גם, מקווה שיראה מה שרואה המורה כשהוא עוצם עיניים, אבל נזהר מאוד.
"אתה יודע, חשבתי שאהיה פעם חלילן דגול, כשהייתי ילד", אמר המורה עצום העיניים.
"רציתי לצאת מפה, חשבתי שהחליל יישא אותי כמו כנף כסף דקה וחזקה. המורה שלי אמרה שאני מאוד מוכשר ומוקדם לדעת מה ייצא ממני. אמא שלי כל כך קיוותה שזה יצליח. היא אמרה שפה זה בית קברות ושכשיצליח לי לברוח מפה אני חייב לחזור ולקחת אותה, והתכוונתי לעשות את זה. ראיתי את עצמי מופיע באולמות הקונצרטים הגדולים בעולם, מאות ואלפי אנשים מריעים לי בקהל ואמא שלי יושבת בשורה הראשונה, דוחקת במרפקה את היושב לצידה ואומרת לו בגאווה 'זה הבן שלי'. חשבתי שישלמו לי המון כסף כדי שאנגן ואקנה לי וילה גדולה ותהיה לי אשה יפה ורזה וגבוהה כמוני כמעט, ושני ילדים יפהפיים כמוה ומוכשרים כמוני שיקבלו כל מה שהם רוצים וילכו למוזיאונים ולקונצרטים וידעו לזהות יצירות על פי הצלילים הראשונים. הייתי לוקח אותם לספארי באפריקה ובערב בבקתת הקש שלנו, פשוטה כי אנחנו יודעים להעריך גם פשטות טבעית, היינו מנגנים בחליל והחיות היו עונות לנו בשירת הטבע…"
המורה נאנח, וסנטי הציץ לוודא שהוא לא עומד לצרוח עליו, אבל הוא לא זז אפילו מילימטר, רק העפעפיים שלו ריצדו מעט, כמתמרדים על המנוחה שנכפתה עליהם באמצעו של יום.
"אחרי שלוש שנים של מאמץ מפרך היה קונצרט ארצי. המורה היתה צריכה לבחור שלושה תלמידים לשלוח לשם. ידעתי שזו הולכת להיות ההזדמנות שלי. התכוננתי, התאמנתי ארבע שעות ביום, עד שנפצעו לי האצבעות ואז נסגרו והתחשלו והתקשו.
אחרי חודשיים המורה אמרה לאמא שלי שזה לא הולך לקרות. שהיא שולחת תלמידים אחרים. שמעתי אותן בסלון, אמא שלי נשמעה כל כך רגועה שידעתי שיהיה בסדר. היא אמרה 'הוא עדיין לא מוכן, נכון?', ואז המורה, האשה הזו שלא חייכה אליי אף פעם אפילו שהייתי חרוץ ורציני ועבדתי כמו חמור, אמרה לה 'הוא אף פעם לא יהיה מוכן, הילד פשוט לא מאוד מוכשר'.
ואני ישבתי בחדר השני על הרצפה, הייתי רק בן 12, ורציתי למות, כי ידעתי שהחיים שלי נגמרו ושאני נשאר פה. המפתח שלי לדלת נשבר, רוסק לרסיסים. כנף הכסף היתה פנטזיה מטומטמת, כנף של תרנגולת שתטיס אותי במעגלים מסביב לבית של אמא.
רציתי להפסיק לנגן אבל אמא אמרה שמורה לחליל זו פרנסה טובה והכריחה אותי להמשיך ללכת אליה, למורה ההיא, עוד שש שנים, בסופן המורה אמרה שאין עוד טעם להמשיך ואמא אמרה שהגיע הזמן שאתחיל ללמד.
היא השיגה לי את שני התלמידים הראשונים, הילדים של השכנים. הייתי מורה טוב, חייכן ונחמד, הם אהבו אותי. כל יום הייתי הולך לבית של המורה שלי ועוקב אחריה. אחרי שבועיים היתה לי רשימה מלאה של כל התלמידים שלה. אחרי שלושה חודשים לא היו לה יותר תלמידים. מבית לבית עברתי ושכנעתי אותם שהם צריכים מישהו יותר צעיר ונמרץ, זה היה די קל, היא היתה כבר זקנה ובאמת לא כל כך נחמדה, ואף תלמיד שלה לא הצליח. מורה לא יכול להיות מאושר או נחשב אם אין לו תלמיד אחד שמצליח. היום אני יודע שזו היתה הטרגדיה שלה, כי כדי שזה יקרה צריך להגיע אליך אחד שיכול. אתה לא יכול לקחת בינוני ולהוציא ממנו מאסטר. אתה חייב לקבל מאסטר, וכל מה שיש לך לעשות זה לא להפריע, לתת כמה טיפים טובים ולהתבשם מהצלחתו.
היא באה לבית של אמא שלי אחרי כמה שבועות, הזקנה הזו. לא הייתי בבית, הלכתי לפגוש בחורה, שמנמונת ולא גבוהה, אבל זה מה שהגיע לי עכשיו. לא היו לי טענות. אמא שלי נתנה לה את החליל שלי ואת כל הכסף שהרווחתי מהתלמידים שגנבתי ממנה. כשחזרתי הביתה היא אמרה שאני לא יודע להעריך מה שקיבלתי מהזקנה. באמת אני לא יודע, עד היום, גם עכשיו אני שונא אותה, והיא מתה כבר לפני שלוש שנים. כשהיא מתה כאב לי נורא שכבר לא אוכל לדמיין איך אני מצמיד את החליל במאוזן לקנה הנשימה שלה ולוחץ עד שהיא מתה, והעיניים שלה פקוחות והיא יודעת שזה אני. רציתי שתדע שזה אני, הגיע לה לדעת."
המורה התחיל להתרומם, סנטי הרגיש את הספה נעה לצידו וזינק מיד לעמידה.
"היא לא תבוא עוד פעם, המשרתת הקטנה", אמר המורה, "היא באה לפה בשבילך, נגדך. אני לא יודע למה אבל אתה יודע. אתה רוצה להמשיך ללמוד לנגן?".
"לא", אמר סנטי.
הכתפיים של המורה היו עגולות ולא זקופות וישרות כמו שצריך. הוא אמר שהוא כבר ידבר עם אמא וסנטי יכול ללכת. סנטי השאיר את החליל בסלון, והלך.

 

(מקטע מתוך ספר בכתובים, "הדמעות המתוקות של אאורו")

 

window.open=NS_ActualOpen;
orig_onload = window.onload;
orig_onunload = window.onunload;
window.onload = noopen_load;
window.onunload = noopen_unload;

window.open=NS_ActualOpen;
orig_onload = window.onload;
orig_onunload = window.onunload;
window.onload = noopen_load;
window.onunload = noopen_unload;

window.open=NS_ActualOpen;
orig_onload = window.onload;
orig_onunload = window.onunload;
window.onload = noopen_load;
window.onunload = noopen_unload;

window.open=NS_ActualOpen;
orig_onload = window.onload;
orig_onunload = window.onunload;
window.onload = noopen_load;
window.onunload = noopen_unload;

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיש  On 31 באוגוסט 2003 at 16:19

    סנטי ניצל מגורל ידוע מראש.

  • רוני  On 31 באוגוסט 2003 at 20:17

    זה כזה פשטני?
    או שלא הבנתי את ההערה
    מה שייתכן
    כרגיל 🙂

  • ארז  On 5 בספטמבר 2003 at 23:21

    יפה רוני
    תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: