שני סיפורים על זבל – חלק שני

 

(חלק ראשון, על הבטן)

 

על היד

בצדק סמכתי על מאיה. עוד לפני שהגעתי הביתה כבר כל הילדים ידעו מה קורה. היו לי הודעות בבית ממאיה ומנעה, כרגיל, אבל אמא אמרה שגם יאיר וניסים התקשרו, וסיפרה גם שיש אחד שמתקשר ומנתק כל הזמן, ואמרה שזו ממש חוצפה, התנהגות כזו.
התקשרתי רק לניסים מכולם. לא לחברות שלי ולא ליאיר. ניסים ואני מכירים אחד את השני מהרגע הראשון. הוא נולד יום אחרי והאמהות שלנו שכבו זו לצד זו בבית החולים באשקלון. אמא סיפרה לי שבפעם הראשונה שניסים פקח עיניים אחרי הלידה הוא הסתכל ישר עליי, וישר הן החליטו שאנחנו נתחתן.
הוא ענה באמצע הצלצול הראשון. "מאיה משקרת, נכון?"
"מה היא אמרה לך?"
"נו, עלמה, תפסיקי, היא אמרה לי על המנקה עם היד".
כל כך קל ומצחיק לעצבן את ניסים. "כן, זה נכון"
"למנקה של הרחוב שלכם יש יד של תינוק בבטן? זה אמיתי?"
"כן. אבל אסור לי לספר את זה לאנשים. הוא הבטיח לי שאם אני לא אספר הוא יראה לי את היד מתי שאני רוצה".
היתה שתיקה בצד השני, ואני דמיינתי איך ניסים בטח מתפעל.
"יוּ", הוא אמר בסוף.
"אבל זה קרה לו בצ'רנוביל, את זה אני יכולה להגיד לך כי אתה כבר יודע על היד במילא".
"מה, אבל הוא צעיר לא?"
"הוא אמר שהוא נולד אחרי הפיצוץ שהיה שם. היה לו אח עם שני ראשים ושלוש רגליים שמת"
"זה כמו הדג הזרחני", אמר ניסים. יכולתי לשמוע כמה שהוא מתרגש והרגשתי חשובה פתאום.
"גם אני חשבתי על זה".
לא היה לי מה להגיד לו יותר. רציתי לספר לו איך היד הקטנה היתה שמחה כשנתנו לה בד אבל התביישתי, ריחמתי עליה פתאום.
"את חייבת להראות לי".
"להראות לך? איך?"
"את תגידי לו שיראה לך ואני אתחבא ליד ואסתכל".
זה נראה לי כמו רמאות. לא רציתי בכלל לעשות את זה לאברהם וליד שלו.
"נראה כבר", אמרתי.
"לא, לא, לא נראה, אני רוצה שמחר תלכי אליו ותגידי לו שאת רוצה ואני ואלי ויאיר נסתכל".
לזה לא התכוונתי להסכים. "רק אתה", אמרתי, "אם כבר, אז רק אתה".
"טוב", הוא אמר מהר, בטח פחד שאתחרט. "אז מחר".
אמא שאלה אותי מה קרה שניסים שוב מתקשר, וראיתי שהיא שמחה ורציתי להגיד לה שזה לא שאנחנו חברים שוב, הוא פשוט רוצה לראות את היד, אבל ריחמתי גם עליה. וגם זכרתי שאסור לי לספר לאף אחד.
בלילה לא חלמתי על היד, בכלל לא הצלחתי לישון. כל פעם שעצמתי עיניים ראיתי את היד הזאת, וישר פתחתי אותן.
וככה בבוקר הייתי נורא עייפה ובכל זאת קמתי כששמעתי את ניסים קורא לי מלמטה וירדתי בלי ארוחת בוקר. גם הוא לא ישן, אני חושבת, הוא נראה עייף כמוני.
לקח קצת זמן עד שמצאתי את אברהם. הוא ישב בכניסה של אחד הבניינים ועישן סיגריה. כשהוא ראה אותי הוא הפנה את העיניים והסתכל על הרצפה.
"באתי לראות", אמרתי לו. "כמו שהבטחת לי".
"בתוך הבניין", אמר.
"אני רוצה כאן". בתוך הבניין ניסים לא יוכל לראות כלום.
הוא הרים את הראש ושם את הסיגריה בקצה הפה שלו, ואז הרים את החולצה ואמר "תגידי לחברים שלך שיצאו מהחורים ויבואו לראות את המפלצת". הסיגריה רקדה על השפתיים שלו וחתיכה של אפר נפלה ישר על היד הקטנה שנראתה ישנה, מקופלת ליד הגוף שלו עם אגרוף סגור.
הוא נשף עליה בעדינות, העיף את האפר, והיד התעוררה והתנועעה קצת.
"אין לי חברים פה".
"ראיתי את השחרחר הקטן הולך מאחורייך ונכנס לשם", הוא הצביע על אחד הבניינים.
"בטח מאיה אמרה לו. זאת שצרחה אתמול".
"תגידי לו לבוא, נגמור עם זה ודי".
הסתובבתי וחיפשתי את ניסים. הוא היה ממש קרוב, מאחורי השיח של הבניין השני. אברהם לא ראה איך הוא התקרב אלינו. סימנתי לו עם היד לבוא.
ניסים יצא משם ונראה קצת מפחד. שמחתי, וכעסתי עליו פתאום שהכריח אותי לקחת אותו.
"הוא אמר שתבוא לראות".
אברהם השאיר את החולצה שלו מורמת והיד הקטנה התנועעה קצת, אולי הערנו אותה. היא חיפשה וחיפשה. הוא לא נתן לה חתיכת בד. דווקא על הפנים שלו הסתכלתי כשהוא אמר לניסים "נו ילד, זה מעניין? מה אתה אומר?"
ניסים כבר עמד ממש לידי והתרחקתי ממנו קצת. "זה הדבר הכי מדהים שראיתי", הוא אמר, והקול שלו נמוך ושקט. יכולתי לראות שהוא ממש מתרגש.
"רוצה לגעת?"
הסתכלתי על אברהם, מופתעת. לי הוא לא הציע, מה פתאום לניסים דווקא?
ניסים הנהן, העיניים שלו היו קבועות ביד, כמו שלי אתמול.
"בוא, תיגע. אין לה שיניים, היא לא נושכת".
ניסים הושיט את היד לאט לאט ונגע בזרוע הקצרה והרכה.
"זה כמו יד אמיתית", הוא אמר.
"זו יד אמיתית. אל תפחד, תיגע באצבעות"
ראיתי איך היד שלו מגששת לאורך הזרוע ואל האצבעות. זה נראה כאילו הוא מלטף אותה, מהופנט.
"רוצה ללחוץ לה יד? קדימה, קדימה".
ראיתי איך אברהם מחייך חיוך מוזר, ופתאום רציתי לברוח אבל לא יכולתי. אם הוא יציע לי לגעת אני לא מסכימה, חשבתי, זה מה שבטוח.
ניסים החליק את היד שלו אל הכף הקטנה ושילב את האגודלים ולחץ מעט, ואז, פתאום, אברהם צחק והיד לחצה את ניסים בחזרה, חזק חזק, ותפסה לו את העור שבין האגודל לאצבע וצבטה. ראיתי איך העור מלבין ומאדים, והיד התחילה למולל את היד של ניסים חזק כאילו שהוא חתיכת בד ולכווץ את כולו, וניסים אמר "איי, זה כואב, די, תפסיק עם זה".
אברהם לא אמר כלום. אני אמרתי "הוא לא שולט ביד הזאת. היא שולטת בה לבד. הוא לא עושה כלום".
הוא חייך אליי ואמר "החברה שלך צודקת", ואז הסתכלנו איך היד צובטת את ניסים ואיך העור שלו מלבין מאוד וסימני ציפורניים נמתחות על הקרום של האצבעות והוא שוב צעק וניסה להשתחרר אבל היד הקטנה היתה מאוד חזקה. יותר חזקה ממנו. חשבתי שלמרות שהיא קטנה כזו היא בטח בת עשרים או שלושים כמו אברהם וזה הרבה יותר ממה שאנחנו.
אברהם זרק את ה
סיגריה שלו ודרך על הבדל, ואז הרים אותו וזרק לתוך הפח השחור שלו ולא הסתכל על ניסים אפילו שהוא עוד צעק, ואז הוא נשף על היד שוב והיא עזבה את ניסים, שמרוב שהוא משך חזק וניסה להשתחרר הוא נפל מיד לאחור על התחת.
"רק בעדינות אפשר עם זאת", אמר אברהם.
ניסים הסתכל עליו וראיתי שהוא ממש מפחד, והוא קם בזהירות ושפשף את היד הכואבת שלו ביד השניה והלך אחורה שניים או שלושה צעדים ואז התחיל לרוץ מהר.
"את לא מתכוונת לרוץ אחריו?"
"הוא בכיוון ההפוך", אמרתי, "אנחנו גרים בצד השני של הרחוב".
"רוצה לגעת גם?" גיחך.
"לא", אמרתי. "ואני בכלל לא חברה שלו, שתדע".
הושטתי יד לעבר היד שלו, הגדולה, זו שמטאטאה לי את הרחוב.
הוא נראה מופתע, ולא חייך כבר כמו קודם. בעדינות כיסה את היד, וראיתי שוב איך היא מושכת את פיסת הבד שלה.
"עכשיו היא שמחה", אמרתי.
הוא הושיט את היד שלו, האמיתית, הגדולה, ולחץ את היד שלי, ואני הרגשתי ממש כמו גדולה.

 הבהרה: הסיפור השני, אישזבל, יבוא מחר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מלפומנה  On 24 באוגוסט 2003 at 12:36

    מזל שאני כבר מכירה אותך ואת הכתיבה שלך, שידעתי שכדאי לי להמתין להיום ואז לקרוא את שני הפרקים ברצף.

    נדמה לי שכל סופרלטיב שאני אשתמש בו לא יעשה עימך חסד ו/או יוכל לתאר שהרגשתי כשקראתי את הסיפור. עיצבוב בלב ודמעות בעיניים. איך את עושה את זה, איך?

    אמש דיברתי עם מישהו על נוסטלגיה. כשקראתי את הסיפורים הרגשתי נוסטלגיה עזה לילדות. לא יודעת אפילו למה.

    נורא התרגשתי. אם היית גבר בטח כבר הייתי מאוהבת בך.

    🙂

    מלה.

  • זו ש  On 24 באוגוסט 2003 at 12:49

    איזה סיפור יפה ומרגש.

    והיד? אני דוקא כן חלמתי עליה בלילה. עליה ועל הכלב הסיני של כרמל.

  • דרור  On 24 באוגוסט 2003 at 13:12

    איזה יופי הסיפור הזה, מזמן לא קראתי כזה סיפור יפה ואמיתי.

  • ארז  On 24 באוגוסט 2003 at 13:53

    דווקא אני, בניגוד למלפומנה נהנתי יותר לחכות בכליון עינים ליציאת הפרק השני. כמו פעם, בדבר לילדים לחכות שתצא החוברת הבאה לקרא את המשך הקומיקס:)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: