שני סיפורים על זבל – חלק ראשון

 

על הבטן

אני רוצה לספר לכם על מנקה הרחובות בשכונה שלנו, ועל היום בו מאיה ואני ראינו את הבטן שלו.
לא שמנו לב אליו במיוחד לפני כן, כמו שאתם בטח לא שמים לב לאיש שמטאטא את הרחוב מול הבית שלכם. פעם נעה אמרה לי שהוא נראה עצוב, אבל נעה רגישה מדי, כולם יודעים את זה.
לא ידענו אז ששמו אברהם, וגם לא ידענו שהוא בא ממקום שהיה בו פיצוץ גרעיני ענק. בקושי שמנו לב שהוא קיים, אני חושבת. הבנים קראו המון ספרים על מפלצות, ומדי פעם גם כמה מהבנות. אם היינו יודעים עליו בטח היינו מדברים איתו קודם, אבל אז לא הייתי נהיית הכי מיוחדת מכולם.
כל כך רציתי להיות בן. לא סיפרתי לנעה ולמאיה, אבל גם אני קראתי את ספרי המפלצות והרוחות והשדים, והייתי מוכנה לשחק רק עם יאיר וניסים ואלי, כמו פעם כשהיינו קטנים, אבל הם לא התלהבו מזה שבאתי איתם ובקושי דיברו איתי.
כשקוראים את הספרים האלה אפשר למות מרוב פחד, ולפחד זה כיף. אפשר להרגיש את הזרמים בתוך הגוף ולפעמים אני ממש צריכה לסגור את הספר באמצע הקריאה מרוב שאני מפחדת ממנו, ויש ספרים שאני לא קוראת לפני השינה כי הם עושים לי חלומות רעים. אני כבר יודעת לזהות אותם בקלות, לפי מה שכתוב על העטיפה מאחור, ואת אלה אני קוראת רק בבוקר של שבת או בחופשים מבית הספר.
דווקא מאיה היתה איתי ביום ההוא שראינו לאברהם את הבטן. אפילו נעה היתה יותר טובה מהפחדנית הזו שישר התחילה לבכות ולצרוח ולא הבינה שהיא רואה את הדבר הכי מדהים בעולם ושזה משהו שהיא תזכור כל החיים, ושכולם יקנאו בה שהיא ראתה את זה.
אברהם ניקה את החלק האחרון של הרחוב. זה היה בסוף החופש הגדול, הימים הכי חמים של השנה. כבר שיחקנו בכל משחק שאפשר לדמיין וראינו אלף שעות טלוויזיה והיה קצת משעמם, ומאיה אפילו אמרה שהיא מחכה כבר שתתחיל השנה כי ההורים שלה הבטיחו לה לרשום אותה לחוג דרמה והיא כבר ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית ודוגמנית ואפילו השקיעה בזה ושמה לק בורדו על הציפורניים של הידיים והרגליים. אמא שלה לא הרשתה לה לשים שפתון בחוץ, אבל בבית היא היתה מתאפרת ונעה ואני חשבנו שהיא נראית ממש כמו זונה.
על זה דיברנו באותו בוקר, אני חושבת, על החוג לדרמה ועל הדוגמנות של מאיה. ישבנו על המדרגות בכניסה לבניין ואני הסתכלתי על משהו אחר ולא על אברהם שטאטא שם וכמעט פספסתי את זה. רק בזכותה ראיתי, בזכות ההיסטריה שלה.
כי ברגע שאברהם הרים את החולצה שלו לרגע, לנגב איתה את המצח, מאיה התחילה לבכות ולצרוח כמו מטומטמת, וצרחה וצרחה וצרחה, ואני הסתכלתי עליו וראיתי איך הוא נאבק בחולצה ולקח לו עוד רגע עד שהוא הצליח לכסות את זה ולהתלבש חזרה ומאיה עדיין צרחה בלי מילים, כאלה אהההההה ארוכים. הוא רץ אלינו מהר והיא התחילה לצעוק "אמא'לה" ואז קמה וברחה. אני הרגשתי פי מיליון יותר פחד מאשר כשקראתי בספרים, הראש שלי התחמם ופעם חזק כמו הלב, והרגליים היו קפואות. אולי הייתי בורחת יחד עם מאיה ומפסידה את כל החלקים הטובים, אבל נשארתי מרוב פחד.

"ילדה, ילדה, אני כל כך מצטער", הוא אמר לי, "אל תפחדי, אני לא אעשה לך שום דבר. לא ראיתי אתכן, אחרת לא הייתי מרים את החולצה".
עדיין הייתי קפואה על המדרגה, והעיניים שלי ברחו אל הבטן שלו וראיתי את הפרפור הקטן הזה שם בצד ולא הבנתי איך לא ראיתי את זה קודם אף פעם.
כשהצלחתי לדבר בסוף הייתי מופתעת ממה שיצא לי מהפה.
"תראה לי עוד פעם", ביקשתי, ושמעתי שהקול שלי רועד.
הוא הסתכל עליי ונראה עצוב. "אני לא אוהב שמסתכלים על זה", אמר.
"בבקשה", התחננתי. אמא כבר היתה אומרת משהו על הנימוסים שלי.
הוא הרים את החולצה לאט וראיתי את היד הקטנה הזו, כמו של אחי כשהיה עוד תינוק, לבנה ושמנמונת, ממש ליד המותן שלו, מקדימה.
"מה זה?", שאלתי, והרגשתי איך האוויר כמעט נגמר לי באמצע המילים.
"זו יד", אמר אברהם, "עוד יד".
"אבל יש לך כבר שתיים רגילות"
"וזו האחת המיוחדת שלי", אמר.
היד התנועעה בחוסר שקט, נראה היה שהיא מחפשת משהו לתפוס, האגרוף נפתח ונקמץ כל הזמן, לאט.
"למה אתה עושה את זה?"
"אני לא יכול לשלוט ביד הזו", אמר.
"אז מי שולט בה?"
"היא שולטת בה, לבד".
הוא נתן לה קצה מהחולצה והיד הקטנה נאחזה בה והתחילה למולל את הבד וכמעט ראיתי שהיא שמחה, למרות שלא הבנתי איך יד יכולה לשמוח, אבל הרגשתי את זה ממש, היא שמחה.
"היא הכי אוהבת בד", אמר. "בלילה היא מושכת לי את הסדין והשמיכה כל הזמן ומפריעה לי לישון. במשך היום זה בדרך כלל בסדר, כי בתוך החולצה היא רגועה ולפעמים היא לא זזה בכלל המון שעות".
"מאיפה יש לך אותה?", העיניים שלי היו קבועות ביד. רציתי להסתכל לאברהם בפנים אבל לא הצלחתי בשום אופן.
"ככה נולדתי", אמר. "היה לי אח שנולד עם שני ראשים ושלוש רגליים ומת אחרי כמה שעות, ככה שזה לא נורא. לפחות אני חי. כולם נולדו מקולקלים שם, בצ'רנוביל, אחרי הפיצוץ".
זכרתי את השם הזה, צ'רנוביל, הוא הופיע בסיפור אחד שקראתי. היה שם פיצוץ גרעיני גדול לפני המון שנים. הסיפור היה על דג זרחני ששט לתוך האוקיינוס ומזהם את המים וכל דבר שנמצא ברדיוס של קילומטר מסביבו מת מיד, עד שאיזה דייג מוציא אותו. הדייג מת, אבל הדג מפרפר ברשת על הספינה עד שהוא מת בעצמו וככה הוא מפסיק להרעיל את האוקיינוס. לא ידעתי שקרו שם דברים גם לאנשים, בסיפור היה כתוב שכולם מתו.
"זה מספיק", אמר אברהם לי או ליד הקטנה ושחרר את קצה החולצה בעדינות. היד התחילה מיד לפרפר והוא כיסה אותה בחולצה. ראיתי איך היא מתנועעת שם למטה, ואיך היא תפסה שוב חתיכה של בד והחולצה התגלגלה מסביבה כמו החולצות המכווצות בכתפיים של מאיה. כמעט אי אפשר היה לראות את זה אם לא יודעים שהיא שם.
"מה היא יודעת לעשות?"
"שום דבר מיוחד. קצת לסבן את הבטן שלי", אמר.
"החברים שלי ישתגעו", אמרתי, "זה ממש מיוחד, היד הזאת שלך".
"את לא יכולה לספר להם", הוא נראה מבוהל, "אם ידעו אז יפטרו אותי מהעבודה".
"אבל אני חייבת. חייבת. זה יותר טוב מכל הספרים והסרטים שלנו, זה הכי מפחיד שראיתי".
כשאמרתי לו את זה שמתי לב שאני דווקא כבר לא מפחדת למרות שאני לא יכולה להוריד את העיניים מהחולצה המכווצת.
"מה תיתן לי אם אני לא אגלה?"
"אני אתן לך לראות אותה מתי שתרצי", אמר.
זה היה די שווה, הייתי חייבת להודות. מפלצת פרטית משלי שאפשר לראות מתי שאני רק רוצה!
"בסדר", הסכמתי. ידעתי שאפשר לסמוך על מאיה שתספר לכל האחרים, ורק אני אוכל לראות ממש.
אברהם לקח את המטאטא שלו ואת הפח השחור על הגלגלים והלך. למרות שאני לא רגישה כמו נעה, אפילו אני יכולתי לראות שהוא עצוב.

החלק השני, על היד, מחר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיא  On 23 באוגוסט 2003 at 20:52

    יא דוחת סיפוקים.
    רוצה עכשיו.
    עכשיו!

  • ארז  On 24 באוגוסט 2003 at 02:04

    תודה

    אחזור בשביל עוד:)

  • אייזק  On 26 באוגוסט 2003 at 09:47

    מאוד מאוד מעניין .
    תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: