מחכים לאברהם לינקולן

 

עוד לא מצאתי עיתונות שאני רוצה לעשות, עוד אני מחפשת ומבקשת את דרכי, ודווקא עכשיו חזרה אליי הכתבה הישנה הזו שוב. חברה שלחה לי אותה, משועשעת לגמרי. "תראי מה קיבלתי היום", היא כותבת, "זה עדיין מסתובב!". הפעם זה הגיע בקובץ word מצורף לדואר, ולשם שינוי, עם קרדיט.

לפני שלוש שנים חייתי שנה אחת מוזרה ביותר בניו יורק. למדתי המון בשנה הזו, נדמה לי שאני עדיין מסיקה מסקנות מהחוויות הקשות והמדהימות שעברתי שם, מנותקת מהמשפחה והארץ. למדתי להעריך מה חשוב לי בשנה ההיא. אחת המסקנות המאז'וריות יותר נגעה למקצועו של בעלי, איש היי טק רציני ומשקיען.

כשנפגשנו גם אני הייתי בתחום, ועברתי שנים טובות ורעות בכמה מהחברות היותר מוכרות של הבועה הישראלית בתפקידים שרובם כבר לא קיימים היום, מרוב שהם היו מופרכים ולא נדרשים באמת. עבדנו יחד עד חצות הליל והרגשנו שאנחנו כובשים את העולם. בסוף עשינו שני ילדים וכבשנו לנו משכנתא, ואני כתבתי את זה.

אני עושה הומאז' לעצמי, סליחה, אבל נדמה לי שהדבר הזה כנראה נגע להרבה אנשים בדרך, ובאיזשהו אופן מצליח עדיין לגעת למרות התנפצות הבועה. אז חבקו אותם, קשה להם, ונוסף לכל גם המשכורות לא מה שהיו פעם והכלובים מנחושת בקושי.

(פורסם במקור ב ynet במדור הכלכלה,  בעריכתו המצויינת של עידן גרינבאום)

 

עבדים בכלובי זהב

נשוב ונאמר: ההיי-טק זוהר מבחוץ, מבאס מבפנים. המהפכה הבאה תהיה בדיוק זו – הזכות לבחור כמה אתה משקיע. לא כולם רוצים להקריב את חייהם על מזבח הסטארט-אפ התורן שיעלה מחר בעשן, ויש עדיין אנשים שזוכרים שהחיים לא מתחילים אחרי המיליון הראשון. החיים זה עכשיו
רוני גלבפיש, ניו יורק

הנה סיפור אמיתי: באחת מחברות האינטרנט הטובות והמצליחות ביותר בישראל עובד גורו טכנולוגי. זו הגדרת התפקיד החצי רשמית שלו, והמשכורת בהתאם. גורואית. הוא מגיע לעבודה כל יום ב-10.00 בבוקר. איש לא ראה אותו מעולם יוצא מהמשרד, גם לא החרוצים שנשארו שם אחרי חצות. הוא עדיין שם, אחרי כולם, מקיש בעוז על המקלדת החבוטה שלו, מחייך באור החולני שמטיל המסך על פניו.
החברים הכי טובים שלו יודעים לספר עליו מעט מאוד דברים. אין לו תואר רשמי, רק נסיון יקר ערך מיחידת המודיעין ההיא. מעולם לא היתה לו חברה, הוא ידידותי אבל ביישן, ומקנא מאוד באחיו. אחיו יודע לחשב מהירות גל של אור באמצעות מצמוץ מהיר של שמורות עיניו.
הגורו הזה היה המורה שלי לעבודה בעידן האינטרנט. הוא היה הסטנדרט לפיו יישרתי קו במשך כמה שנים של עבודה מפרכת למדי בכמה חברות היי-טק, ואיתי עוד כמה מאות מעובדי החברה ההיא. הגורו שלי לא שפט אותי על שהעזתי לצאת מהעבודה לפניו, אבל עצם העובדה שנשאר אחרי, היתה אמירה מספקת. הוא לא השווה את עצמו לאחרים, הוא פשוט היה יותר טוב.
ומה עם המחיר? כשניסיתי לשאול אותו על בחורות, הוא משך בכתפיו וסיפר לי עוד סיפור מדהים על היכולת המתמטית של אחיו ועל התוכניות שלו לשנות את האלגוריתם הבסיסי עליו ישב המוצר של החברה. פגשתי עוד כמה כאלה אחר כך, וכולם היו מתוקים ומסוגרים וחסרי ביטחון עצמי. הם הסמן הימני של חברות האינטרנט. על פיהם נקבעים החוקים בשנים האחרונות.

היי-טק בראי המדיה
מי שמכיר את התעשייה ממוספי סוף השבוע, יודע בעיקר (למרות שגם זה מתחיל להשתנות, ככל שמועם הזוהר של הדוט.קום), על השירותים המיוחדים שמספקות החברות לעובדים החרוצים האלה: משכורות גבוהות, אופציות למקרה של הנפקת אמת (עניין נדיר), חדרי כושר, טיפולי שיאצו, ארוחות נהדרות במסעדות של רחוב משכית בהרצליה, ויש גם את הסיפור המוזר על הבאטלר של קומטאץ', שמטפל בדואר האישי ובכביסה של העובדים.
הנה חיבור קטן למציאות: ברובן המכריע של חברות ההיי-טק, ההטבות מצטמצמות למשכורת טובה וארוחת צהריים. לא יותר. החברות שנותנות חדרי כושר ושירותים דומים, הן בדרך כלל החברות הגדולות יותר, ושם המשכורות נמוכות מאשר בסטארט-אפ המצוי.
רוב ההטבות השוות באמת, הן לא הטבות. מדובר במניפולציות המיועדות להשאיר את העובדים כמה שיותר שעות במשרד. "רווחת העובד" היא כינוי ידידותי למשהו קרוב יותר לניצול. המשכורות גבוהות, ילדים בני 24 מרוויחים 20 אלף ברוטו בחודש, אבל הם נשארים בעבודה יותר מ-100 שעות בשבוע, מה שלא משאיר להם זמן ליהנות מההכנסה המאוד מכובדת שלהם.
והערה לעניין הבאטלר של קומטאץ': לא נעים להרגיז את מי שמפנטז על קריירה זוהרת בקומטאץ', אבל העובדה שהנהג של הקייטרינג, שהוא גם הבעל של הטבחית, לוקח כמה חבילות לדואר ועוד כמה למכבסה, היא לא ממש מהפכה. זה נחמד, זה נוח, לא יותר.

המציאות – ספינות העבדים
בחיים האמיתיים, עובדי התעשייה הם עבדים בכלובי זהב. קחו את י', צעיר מוכשר שניהל עד לאחרונה את מחלקת הפיתוח של אחד הסטארט-אפים המבטיחים של השנה האחרונה. הוא הובא לניו יורק, שוכן בדירה נפלאה, ועבד שנה שלמה אצל אנשים שחיבב והעריך. בגיל 29 נראה היה שהוא המצליחן האולטימטיבי.
"המציאות היתה הרבה יותר מורכבת. מרגע שהגעתי, ציפו ממני לעבוד 120 שעות בשבוע, ובמידה מסוימת גם אני ציפיתי מעצמי לאותו הדבר. אלה הסטנדרטים בתעשייה, ומי שרוצה להגיע למעלה צריך לשלם את המחיר", הוא אומר, "אבל מהר מאוד זה הפך לסיוט. הבוס שלי ציפה ממני להגיע לפני אנשי השיווק, כדי לא לתת להם שום פתחון פה מול הפיתוח. כמובן שהוא ציפה ממני גם להישאר במשרד אחריהם. הוא דרש שכל האנשים בפיתוח יעבדו כמוני. החבר'ה בשיווק ובפיתוח העסקי, כולם אמריקאים מרובעים, עבדו מ-9.00 עד 17.00. הם אפילו לא שמו לב מתי אנחנו באים או הולכים ממילא".
"אמרתי למנכ"ל שאני לא רוצה לספור לעובדים שלנו שעות, אני מעדיף לטפח מוטיבציה, מסירות לעבודה, תוצרת טובה. זה לא עזר. מנהלים של חברות אחרות אמרו לו שאצלם עובדים 100 שעות בשבוע, אז הוא רצה גם. הוא דרש שכולם יבואו לעבודה 6 ימים בשבוע, למרות שהחוזים שלהם היו על 5 ימים, ואני הייתי אמור להפיץ את 'הבשורה'".
העובדים של י' ירקו דם, אבל הוא עצמו נשבר אחרי כמה חודשים בסדנת ההזעה הנוצצת, "כל התקופה הזו לא ראיתי כמעט בכלל את ניו יורק. שנה שלמה בעיר, ואין לי מושג איך נראות אפילו מלכודות התיירים. כל מי שהיה כאן בטיול מאורגן שבוע, יודע יותר ממני על העיר הזאת, אז למה אני צריך את זה? מתי אני אמור לחיות?".

מה הם עושים שם כל כך הרבה שעות?
הנה סוד: אחרי 10 שעות עבודה הריכוז יורד, והתפוקה זוחלת מתחת לשטיח. כל מנהל שהיה בעסק מספיק זמן, יודע שרק היזם יכול לעבוד בלי חשבון. בשבילו זה החלום, בשביל האחרים זו עוד תחנה בקריירה.
עוד משהו שאף אחד לא מודה בו: מי שיודע שיש לו חצי יממה לבלות במשרד, לא מנסה להיות יעיל. בכל ארגון יש כמה אנשים שיש להם באמת המון עבודה ולחץ בלתי נסבל, וכל השאר היו יכולים להספיק הכל ב-8 שעות, אבל הם נשארים במשרד כי "לא נעים". מי שמעז לצאת לפני 9.00, זוכה למבטים ביקורתיים, וזה נכון גם בחברות בהן המדיניות המוצהרת היא "תפוקה ולא שעות".
כן, זה נעים ליזם לראות את כוורת הדבורים שלו רוחשת בחצות הליל, אבל כמו בסרטים, "זום אין" קצר, משנה את התמונה. זה מ
קשקש ב-ICQ, ההוא גולש בפורנו ותמיד יש לפחות אחד שעובר על הפורטפוליו שלו, אמיתי או דמיוני. כל האחרים מורידים קבצים בנאפסטר ומסתכלים על השעון. הם פשוט נורא עייפים.

העתיד – הזכות לבחור כמה אתה משקיע
ככה זה היה עד היום. הרוב המוחלט של עובדי התעשייה הם מתחת לגיל 30 – השנים היפות האלה של רווקות ובילויים, שתיה וסמים וזיונים. זה מה שהם מפסידים.
אבל חברות האינטרנט התחילו לצוץ לפני 7 או 8 שנים, והעובדים שהיו אז בני 20 ומשהו מתחילים לחצות את קו ה-30. הם מתחייבים לזוגיות, מקימים משפחות, מביאים ילדים. יש להם כסף למשכנתא וכל הבלה בלה, שזוגות צעירים אחרים יכולים רק לחלום עליו. אבל זה כבר לא מספיק. אשה וילדים, קצת כמו צמחי בית, נובלים אם לא משקים אותם.
ומולם יש את נשות התעשייה, אלה שכבר עשו כמה שנים של 100 שעות-עבודה-בשבוע. הן עדיין העובדות הכי חרוצות והכי יעילות בתעשייה הזו, אפילו עם בוא הילד הראשון והשני. אבל ב-15.00 אחר הצהריים נופלות להן האצבעות מהמקלדת והן הולכות לאסוף את הילדים מהגן.
הן ההוכחה הכי דרמטית לאי-הקשר בין כמות לאיכות, לחשיבות הריכוז והארגון. הן נחשבות יעילות ומוכשרות, למרות שהן עובדות בדרך כלל 7 שעות ביום בלבד, הגרסה ההיי-טקית לחצי משרה.
וכך קורה, שמול הצעירים של התעשייה, המגיעים למשרד ב-10.00 בבוקר, ויוצאים אחרי שהחדשות בערוץ 2 כבר התפוגגו מזמן, נוצרת שכבה של עובדים ותיקים, נשים וגברים, שמגיעים לעבודה קצת יותר מוקדם אבל מתעקשים להגיע לארוחת ערב עם המשפחה.
הוותיקים האלה, מטבע הנסיון, תופסים עמדות טובות בחברות רבות. הם ראשי הצוותים, מנהלי הפיתוח. הם אלה שקובעים את הטון, והתעשייה תתיישר.
תמיד יהיה מי שיעבוד כמו חמור, יש כאלה גם בין עורכי הדין, רואי החשבון, העיתונאים, בעלי העסקים – בכל תעשייה, המובילים נקרעים. סוג של בחירה. אבל המהפכה הגדולה של ההיי-טק תהיה בדיוק זו – הזכות לבחור כמה אתה משקיע, לשקול את המחיר בקידום, בשכר, בהטבות, אבל בשורה התחתונה לבחור מה שמתאים לך. עד כמה שמדהים לגלות, כיום הבחירה הזו לא קיימת בחלק לא קטן מהחברות.
וכל זה כי כולנו שונים. לא כל מי שלמד מדעי המחשב אכן רוצה להקריב את חייו לטובת הסטארט-אפ התורן שיעלה מחר בעשן. לא כולם נכנסו לזה כדי להיות מיליונרים, ויש לא מעט אנשים שזוכרים שהחיים לא מתחילים אחרי המיליון הראשון. החיים זה עכשיו.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • anul  On 4 באוגוסט 2003 at 01:49

    זה לא יעזור. את פשוט טובה. לא מחדש אבל כך מרגיש.
    זכותי.

  • אלכסנדר  On 4 באוגוסט 2003 at 01:59

    מאמר מדוייק מאוד, הרגשתי כנ"ל בעברי הרחוק בהיי-טק.
    ומוסיף מהתרשמותי שילדי ההיי-טק של היום לא הפנימו את משמעות השורה (תרתי משמע), קוק בצהריים זה חרא של הרגל

  • חנן כהן  On 4 באוגוסט 2003 at 07:35

    יש לי בבית חוברת שהוציאה (נדמה לי) חברת HiTechJob המפרטת 99 סעיפים של צ'ופארים שהעובדים יכולים וצריכים לדרוש מהחברה שלהם או לברר בחברה שמנסה לגייס אותם האם מקבלים אותם שם.

    פיסת היסטוריה.

  • אבי  On 4 באוגוסט 2003 at 08:31

    מי שהרוויח 12 נטו לפני חמש שנים, והקפיד לחסוך מחצית משכרו, יכול לנוח שנה על כל שנה בה עבד.

    שבוע עבודה של 120 שעות החליף שבוע עבודה של 50 שעות במפעל הסתדרותי / ממשלתי – האופציה היחידה שהיתה קיימת לפני 15-20 שנה. היום אנחנו יודעים יותר משידענו לפני חמש שנים, וגם יש לנו יותר אלטרנטיבות.

  • אביבה  On 4 באוגוסט 2003 at 10:32

    הם הוציאו את כולו בטיול ארוך למזרח, אחרי שפיטרו אותם.

    המבוגרים יותר התחייבו בזמן שעבדו למשכנתא, למוצרים ושירותים יקרים ולכל מיני מותרות, ואחר כך גילו שהם לא יכולים להמשיך לשלם.

  • אבי  On 4 באוגוסט 2003 at 10:50

    הנה עוד דבר שלולא ההיי-טק לא היינו, כנראה, לומדים: לחסוך ליום גשום.

  • ד'  On 4 באוגוסט 2003 at 14:05

    ולקרוא את הכתוב זה מלוא המשמעות של לא להתגעגע.
    אח, הימים הרעים ההם…

  • ר.  On 4 באוגוסט 2003 at 14:26

    את שוב מקדימה את זמנך 🙂

  • ע  On 4 באוגוסט 2003 at 14:32

    אף אחד לא חוסך 50% מההכנסה הפנויה. אפילו אם הוא מרוויח פתאום 100 אלף לחודש. רובנו מוצאים מדי אפיקים חדשים להוציא אצ הכסף או באופן מיידי (רכישות) או בהתחייבויות עתידיות – משכנתא וקנית בית, רכישות בתשלומים, שלל מנויים,הוראות קבע, וכו'. כל תזרים המזומנים העתידי נבנה לפי רמת הכנסה הנוכחית (עם אופק לגידול טבעי – וותק וכו). כשמתרחשת נפילה כמו פיטורין, סגירת עסק, בבת אחת צריך לקצץ הרבה. לשנות הרגלי צריכה כמו מסעדות, רכישות ללא מחשבה שניה, שימוש גבוה בשירותים יקרים -זה קשה.קשה אבל אפשרי.
    שינוי של התחייבות עתידיות (תשלומים שכבר התחייבנו עליהם) הוא בלתי אפשרי !
    אחוז החסכון מסך ההכנסה הפנויה שונה מאדם לאדם, ויש כאלה שתמיד יוציאו 101% ממה שיש להם. אבל ליפול מגבוה, זה תמיד כואב. והרבה פעמים גם המעט ששמים בצד לא מספיק עד שמתאזנים בשוטף, ומתאימים את ההוצאות להכנסות החדשות, שלפעמים זה רק דמי אבטלה עד לתקרה של 8000 ברוטו. ואחרי 5 חודשים וחצי כמעט כלום. 1300 שקלים להבטחת הכנסה, למי שעדיין לא מצא עבודה, ולמזלו החזיר את האוטו לעבודה (בעלות על רכב, אפילו שנת תרפפ"ו שוללת זכות לקצבה הכל כך נמוכה הזאת)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: