169 והאקדח המעשן

 

שוב אין לי מזל עם שכנים

 

בארבע וחצי בבוקר נשברתי מעמוד 169 שהיה תקוע לי כמו עצם בגרון והלכתי לשטוף כלים. אחר כך שטפתי גם את הסינר הכחול עם הפרחים הורודים של התינוקת, שהיה מרוח בדני וחתיכות צ'יריוס, ויצאתי לחצר לתלות אותו על הסורגים של חלון המטבח.
הלפטופ היה פתוח מאחורי, על שולחן הגינה הלבן, מהבהב לי בלעג. גם בעמוד 69 נתקעת, את חושבת שיש פה איזו תבנית?
התעלמתי ממנו וקשרתי בעדינות את שרוכי הסינר מסביב לסורג השלישי. עדיין היה חושך אבל האור שהדלקתי במטבח הספיק לי כדי לקשור וגם לראות את התנועה הקטנה בשביל הסמוך אליי, קצת מתחת לחצר שלנו. כשהסתכלתי טוב לתוך החושך ראיתי איש זר מכוון אקדח ישר אליי.
הבטתי בו מביט בי. הוא נראה די חזק גם בלי האקדח, קצת כרס, נדמה לי, וכהה. היה קצת קשה לראות בחושך.
"את גרה פה, נכון?", אמר לבסוף.
"כן".
"אה". הוא לא הוריד את האקדח, אבל נדמה היה לי שהוא מכוון בפחות התכוונות.
"שמעתי קולות מלמטה וחשבתי שיש אצליכם פורצים".
"מי אתה?"
"השכן החדש, מלמעלה. נעים מאוד".
התלבטתי אם זה הגיוני להגיד נעים מאוד לבחור שמכוון עליי אקדח בארבע וחצי בבוקר. קשה לי לא להגיב, אני נורא מנומסת.
"טוב זו רק אני. נכנסתם בשבוע שעבר, נכון?"
"כן. מה את עושה ערה בשעות כאלה?"
"אני כותבת ספר. מחמש עד שמונה בבוקר כל יום. היום התעוררתי מוקדם והחלטתי לעבוד".
"באמת? על מה את כותבת?"
"אני יודעת… יחסים, אהבה, משפחות".
"אה". הוא נראה מהורהר. "יש די הרבה ספרים על הנושא הזה, אני חושב".
"כן. אני מניחה שאתה צודק".
"ויש לך מה לחדש?"
"אני לא יודעת. מישהו אמר פעם שאדם, האדם הראשון, היה האיש האחרון שידע שכל דבר שהוא כותב עוד לא נכתב מעולם".
"זה מאוד יפה".
"תודה, את זה לא אני אמרתי. זה היה איזה סופר, אולי מארק טווין".
"כן, הוא היה חכם מאוד. אבל הוא כתב על ילדים בלי משפחה דווקא, לא?"
"אני חושבת שאתה מתכוון לדיקנס"
"לא, לא, מארק טווין! כשהייתי ילד רציתי להיות תום סוייר"
"אני תמיד העדפתי את האק פין בעצמי"
"אז את כותבת משהו כזה?"
"לא, לא ממש. למעשה אני די תקועה כרגע"
"אם תלכי למחשב עכשיו יצליח לך. שמעתי פעם שכשיוצרים עושים הפסקה התת מודע שלהם או משהו ממשיך לעבוד. זאת אומרת שבזמן שאנחנו מדברים את עובדת על הסיפור שלך. מגניב, אה?"
חייכתי אליו. "באמת מגניב. תשמע, אני ממש חייבת לחזור לכתוב עכשיו".
פתאום ידעתי בדיוק מה צריך להיות כתוב בעמוד 169 המזורגג ורצתי אל השולחן. מישהו צריך למות עכשיו. הרגתי אותו ונתתי לכולם למצוא את הגופה ולהגג קצת על אובדן ומישהי אפילו התפרקה לחתיכות מרוב צער.
כשגמרתי הגעתי למסקנה שמגיעה לי כוס קפה עכשיו. ניצחתי.
רק כשהגעתי לדלת המטבח ראיתי שהוא עוד עומד שם ומחזיק את האקדח שלו.
"שיהיה לך יום נעים"
"הצלחת לכתוב?"
"כן".
"יופי, אני שמח שעזרתי", נופף באקדח. "אני אחזור לישון עכשיו. לילה טוב".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טבורית מצויה  On 30 ביולי 2003 at 11:22

    יכול להיות שהאיש עם האקדח היה הבלש המזמר?

  • אבי  On 30 ביולי 2003 at 11:49

    שאלה בקשר לטכניקות כתיבה:
    חמש עד שמונה הן לא שעות רועשות מדי?

  • ר.  On 30 ביולי 2003 at 12:48

    אז עכשיו אני יודעת שבעמוד 169 מישהו מת 🙂

    (וכל הסצינה באמת נראית לי כמו אחת שיכולה לקרות רק לך).

  • רוני  On 30 ביולי 2003 at 14:04

    איפה אתה גר? פה דממה אלוהית עד שבע לפחות…

  • אבי  On 30 ביולי 2003 at 20:13

    רק שבשכונה שלי בשש בבוקר כבר יש משאיות וטרקטורים..

  • עמי  On 30 ביולי 2003 at 20:47

    ומה זה צ'יריוס?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: