פטיטים

"שוב היא עשתה את זה?"
"שוב, אבל זה גדול היום. יש לה לפחות שלוש. לא, יש ארבע"
"על כמה מילים?"
"שבע"
"תן, תן לראות"
דרושים מסחכים לגן, קול הסוגים יהיו תובים
"ענק. הבחורה קורעת אותי מצחוק"
"מזל שהם בגן, תאר לעצמך שהיא היתה מלמדת אותם לכתוב".

אילנית עמדה ממש מעבר לקיר אבל הם לא ראו אותה. לא שזה שינה הרבה, לפעמים הם היו מנהלים את השיחות האלה כשהיא לידם. כאילו שהיא שקופה. כשהם באו לאסוף את הילדים מהגן הם לא ראו כלום חוץ מאת הילד שלהם ואת החברים שלהם. בימים שיעל עבדה היא כתבה את השלטים, אבל היא היתה בגן רק פעמיים בשבוע ובשאר הזמן זה אילנית וז'ניה, וז'ניה אפילו את השם שלה לא ידעה לכתוב.
בלית ברירה היא כתבה את השלטים והתפללה שלא יהיו יותר מדי שגיאות. דיסלקציה זה לא עניין לצחוק ממנו, היתה אמא שלה אומרת, אבל כל האחרים הניחו שהיא מטומטמת. גם ההורים.
"נשמה טובה", "חמה ורכה", הכל הם אמרו לה, אבל היא שמעה היטב את הנימה המוסווית בין המילים – מטומטמת אבל טובת לב. וכזאת שמנה, כואב הלב.

שני האבות האלה היו הכי גרועים, אבא של יאיר ואבא של נעה. שניהם מובטלים, ואת השעמום שלהם היו פורקים עליה. מגיעים ראשונים בכל יום, ממש אבות מצטיינים, נהנים מהזמן שלהם מול הגן. כמעט כל יום הם מוצאים לה טעות. או כמה, היא לא תמיד יודעת. לפעמים הם אומרים מספר.
אבל גם אמא של יעל ואמא של מיכל נהנו מהבדיחה, וגם אמא של אורית צחקה ואבא של גלעד. אבא של עומר פעם אמר שהוא לא מבין איך היא חצתה את הסמינר בשלום.
הוא היה צריך להיות שם, ביום האחרון כשקיבלו את התארים שלהן, ומנהלת הסמינר קראה לה לבמה וציינה אותה לשבח על התוכניות שכתבה לפיתוח היצירתיות. עוד לא סיימה סמינר וכבר הופצו התכניות האלה לגנים בכל הארץ, למרות שגיאות הכתיב. היא קיבלה תעודת הוקרה והזמנה ללמד בסמינר בשנים הבאות, אבל היא רצתה להיות עם הילדים.
הילדים שלה. כל הגן הזה היו הילדים שלה, המתוקים שלה. כל היום היא היתה האווזה והם, מגעגעים בעקבותיה התקוטטו על הזכות לשבת עליה קצת, להתחבק איתה. כל ילד קיבל את הזמן שלו, לאט לאט, אילנית ידעה לעשות כל דבר עם ילד על הידיים ועוד שניים תלויים על חגורת המכנסיים שלה.
רק סוף היום, עם ההורים, היה סיוט.
מיכאל אמר שהם מטומטמים. "אבל את זוכרת שכשנפגשנו גם אני הייתי מטומטם?"
היא לא שכחה. הוא הביא את האחיין שלו לגן שלה לפני שנתיים, רק פעם אחת ביקשו ממנו ופתאום הוא נהיה דוד מצטיין, הביא אותו בכל בוקר. בבוקר לא היו השלטים שלה תלויים עדיין.
כשכתבה לו יום אחד "נאם צריח מגבת נקיאה" צחק כל כך עד שנעם נבהל והתחיל לבכות.
"את דיסלקטית או משהו?"
"כן", רווח לה. כששואלים יותר קל.
"סליחה סליחה סליחה", התנצל, "אני אקח אותך לשתות קפה אחרי הגן ואגיד לך סליחה עוד כמה פעמים, בסדר?"
בבית הקפה, אחרי שישבו שעה ודיברו והיא כבר חשבה שהוא מתוק אמיתי, הוא גילה לה שפשוט ניצל את ההזדמנות להתחיל איתה, היא כל כך מצאה חן בעיניו. היום כבר היתה משאירה לו פתקים בשמחה, יודעת שיהיה בסדר. הוא לא ישפוט אותה. לא על השגיאות, לא על השומן.
"ככה אני אוהב אותך, סופגניה אנלפביתית שלי".
כששאלה אותו מה לעשות עם ההורים הוא אמר לה "אין מה לעשות מותק. הם לא יבינו עד שזה לא יקרה להם".
וזה היה רעיון ממש מצויין.
מזל שהילדים היו כל כך מתוקים ואהבו אותה, וסמכו עליה. היא חיכתה לחופשה של יעל ועשתה איתם פרוייקט של שבועיים, ז'ניה לא הסגירה אותה. היא לא ידעה שמשהו לא בסדר.
"זו הפתעה", אמרה לילדים ולעוזרת הגננת, "בואו לא נגלה להם. בסוף הם יגלו ויתרגשו מאוד".
הילדים עבדו נורא קשה. כל כך קשה שהיא הרגישה קצת לא נעים לפעמים, אבל היא השתיקה את זה אצלה בפנים. כולם ילמדו פה משהו. אפילו הילדים, הבטיחה לעצמה, והם יתגברו ויהיו בסדר, היא היתה בטוחה בכך.
אחרי שבוע הודיעה להורים שהם מוזמנים להשאר חצי שעה אחרי סוף היום בעוד שבוע בדיוק, ולהביא חולצות לבנות. הילדים יעשו להם הפתעה.
הם ניסו להוציא מהם את הסוד, הילדים סיפרו לה, וגם עליה לחצו, אבל היא חייכה כמו מונה ליזה גדולה ואמרה "חכו ותראו".
ובאותו היום הם התכוננו היטב, וכשאבא של יאיר ואבא של נעה, הראשונים כרגיל, נכנסו, הם ראו את הילדים שלהם בחולצה הלבנה עם השם שלהם, מתנוסס בטוש כחול עם נוצצים סביב, והעיניים שלהם נוצצות אף הן, מהתרגשות.
היא חשבה שהם יתפוצצו.
במיוחד האבא של יאיר.
היא הקפידה מאוד לא לפספס אף אחד. עבדה עם רשימת השמות, שלא יהיו טעויות, כל אחד מהשמות תוכנן בקפידה, בעזרת מילון אבן שושן לפעמים.
"איזה יופי", אמר לבסוף אבא של יאיר, "את לימדת אותם לכתוב את השמות שלהם?"
"כן", חייכה. "והם גם יודעים לאמר את סדר האותיות. יאיר, אתה רוצה להגיד לאבא איך כותבים את השם שלך?"
"כן! יוד, הא, יוד, ריש!", אמר יאיר ואבא שלו בלע רוק והתאפק.
"ואת שלי כותבים נון אלף הא!", צעקה נעה בגאווה לאבא, וזינקה עליו לחיבוק.
לכולם היו הפתעות קטנות.
יאל, מיחל, הורית, גילאד, אומר. כל אחד מההורים בלע בקושי, וכל ילד דיקלם בשמחה את האותיות, ואף אחד לא אמר שום דבר.

למחרת בבוקר הגיע אבא של יאיר ושאל אם היא רוצה שיעזור לה להכין את הפלקט לסוף היום.
"הכנתי כבר", הצביעה, "מחר יש יום איטלקי".
אפשר לאביא פסטה או פטיטים
"בסדר", אמר אבא של יאיר, "אני אביא פתיתים, יאיר מת על זה".

מוקדש באהבה למיה בשן המתוקה

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלפרון  On 22 ביולי 2003 at 16:28

    תודה לח. (ואת כבר מבינה למה גם התודה נכתב בשגיאה (-; )

  • ר.  On 22 ביולי 2003 at 16:33

    אמרתי לך שמתכוונת להמשיך 🙂

    אח, כמה שאני אוהבת נקמות מתוקות.

  • עומר  On 22 ביולי 2003 at 16:53

    פשוט כי כתבת קטע על דיסלקציה. אני תוהה אם כמות שגיאות הכתיב בטקסטים המפורסמים ברשימות מעידים על שיעור גבוה של דיסלקטים באוכלוסיה הנבחרת, עילגות או פשוט זלזול בשפה.

  • רוני  On 22 ביולי 2003 at 17:41

    יש לפחות שני דיסלקטים שאני יודעת על קיומם בצוות, ולשניהם זה באהבה, חשבתי עליהם כשכתבתי על זה.
    אם אתה מוצא אצלי שגיאות אל תהסס להודיע, אני אשמח לתקן

  • עומר  On 22 ביולי 2003 at 18:02

    אני אומר לך מה. (הנה משפט גרוע בעברית). ואני סתם מפיל את זה עלייך כי כולם פה תקועים קצת על דיסלקציה וזה לפעמים מכעיס.
    יש היום מגמה במערכת החינוך ובכלל, להכיר בסוגים רבים ומרובים של דיסלקציה או דיסגרפיה או דיסקלקולוס או דיסאינפורמציה. שמעתי אפילו מחברה שיש לה חברה מורה כי בבית ספרה (של המורה ממודיעין) יש כשמונים אחוז דיסלקטים (מה שכמובן הופך מייד את כל אלה בלי הבעיות לדיסדיסלקטים). בכלל, היום להיות דיס זה די באופנה. אני תוהה אם באמת יש לכך הצדקה או שקל לתרץ עלגות בטענה כי זו בעיה שלא ניתן להתגבר עליה. כמובן שאינני טוען כי הכל המצאה וכמי שאשתו דיסלקטית ולימד דיסלקטים בבית ספר אני מכיר את הבעיה. אני פשוט לא חושב שזו סיבה מספיק טובה לשגיאות שניתן לעלות עליהן באמצעות מעבד תמלילים.

  • אנה  On 22 ביולי 2003 at 18:32

    פעמיים

  • כרמל  On 22 ביולי 2003 at 19:04

    אז מה?

  • עומר  On 22 ביולי 2003 at 19:30

    בשביל שנינו.

  • אליסיה  On 22 ביולי 2003 at 22:02

    הגיע הזמן שאנשים יבינו שיש דבר כזה, דיסלקטים. שהם אנשים בכלל לא מטומטמים, שזה לא שהם לא רוצים, הם לא יכולים או מתקשים מאוד.

    ואין כאן "תירוץ", אופנה או מגמה. פשוט לפני כמה שנים לא ידעו לאבחן בעיות למידה שהיו לילדים כסוגים שונים של דיסלקציה.
    עומר, איך זה שאתה מכיר את הבעיה ולא מבין שמעבד תמלילים לא יודע לתקן את כל שגיאות הכתיב ? הרי דיסלקטים יכולים להיות כל כך "יצירתיים" שאין ספלר שיכול לתקן אותם.

  • צוף  On 22 ביולי 2003 at 23:44

    לבשה היום את החליפה הירוקה שהביאה לה בת דודה עלומה מאמריקה, לגילאים 3-6 חודשים. היא קצת גדולה לגילה, ותיכף היא תלך לדודה שלה ללמוד לכתוב.

    (כי אבא שלה יכול לכתוב אברהם ב-30 וריאציות).

    נשיקות אחותי. זה מאוד מתוק.

  • עומר  On 23 ביולי 2003 at 08:14

    אני מצטט את עצמי: "אני פשוט לא חושב שזו סיבה מספיק טובה לשגיאות שניתן לעלות עליהן באמצעות מעבד תמלילים". הדגש הוא שניתן לעלות עליהן באמצעות מעבד תמלילים. ברור לי שעל מאבד תמלילים קשה לעלות ושזה אפילו ניסוח יצירתי לתוכנה בה אני עושה שימוש (שאחת למספר ימים מאבדת תמלילים).
    אני חושב שבאופן כללי המונח "דיס" (ולא משנה מה בא אחריו) מתאר חריגה מהנורמה. חריגה זו אמורה להיות קטנה, או שתהפוך להיות הנורמה.

  • רוני  On 23 ביולי 2003 at 08:31

    יכול להיות שהנורמה משתנה? יכול להיות שפשוט מדברים על זה יותר?
    אני חושבת שיש הדרדרות מסויימת במצב הקריאה אצל צעירים, ושחלק ממנה נובע מהכוונה גרועה בתחום לימוד השפה. הדיונים על שיטות הלימוד כבר מוכרים לכולנו ולעוסים היטב,
    אבל אין מה להתבלבל בין זה לבין דיסלקציה, שהסובלים ממנה הם מיעוט נרדף. קשה לי לדמיין חיים שבהם הכתיבה והקריאה הן מאמץ, זה כל כך עצוב.

    שנים רבות לא יכולתי לקרוא טקסטים עם שגיאות כתיב ונטיתי לזלזל במי שכתב אותם. עם הזמן פגשתי אנשים שכותבים בשגיאות נןראיות טקסטים יפהפיים. מה שמעניין אותי היום זה רק התוכן, לא העטיפה.
    ברוך בורא עורכים לשוניים.

  • עומר  On 23 ביולי 2003 at 11:07

    אני חושב שקיימות שתי תופעות לא קשורות – האחת היא שהרבה יותר כותבים עם שגיאות כתיב והשנייה היא שלמערכת החינוך בישראל נוח להגדיר כדיס משהו כל אחד שלא קל ללמדו. הרי גם לדיסלקציה יש פתרונות ברמה מסוימת שמסייעים לדיסלקט לפתח מנגנונים שיפצו על הדיסלקציה.
    לא כל מי שכותב עם שגיאות כתיב דיסלקט ולי עדיין קשה לקרוא טקסטים עם שגיאות כתיב. אני חושב שמודעות הציבור לדיסלקציה אינה מצדיקה את רמת הכתיב הירודה.

  • עומר  On 23 ביולי 2003 at 12:09

    זה בסדר לבצע שגיאות כתיב, כל עוד הדיסלקט שואף לכתיבה נטולת שגיאות. ברגע שהדיסלקציה הופכת את הכתיבה בשגיאות לתקנית נוצרת בעיה.

  • ד'  On 23 ביולי 2003 at 12:18

    כי הסיפור מקסים, והחשיבות שלו גדולה.

    ד', שאיננה דיסלקטית, אבל יש לה אח שכבר עבר את ה25 עם תעודה רישמית שאומרת שלא יעזור כלום ותמיד יהיו לו שגיאות כתיב, לא משנה כמה הוא קורא.

  • אליסיה  On 23 ביולי 2003 at 15:08

    זה בסדר לבצע שגיאות כתיב, כל עוד הדיסלקט שואף לכתיבה נטולת שגיאות? סלח לי, עומר, הדיסלקט בכלל לא מודע לשגיאות שלו. הוא יכול לשאוף כמה שירצה, אבל הוא לא יכול לעשות עם זה הרבה.
    למערכת החינוך בכלל לא נוח להגדיר דיסלקטים, יותר קשה להתמודד איתם, הם צריכים הארכת זמן ובחינות בעל פה.

  • עומר  On 23 ביולי 2003 at 15:22

    הדיסלקט אינו מודע לשגיאות שלו? אני חולק עלייך. הוא מודע לנטייתו לבצע שגיאות. חלק מהשגיאות (אך לא בהכרח כולן) הוא אינו רואה ולפיכך מבחינתו אין שגיאות.
    לגבי מערכת החינוך – יותר קל להעביר את הדיסלקטים לכיתת המאותגרים/מתוגברים/חלשים/מחוזקים (תבחרי את הכינוי שבא לך) מאשר לשפר את שיטות ההוראה כך שדיסלקטים יוכלו להשתלב בקלות יחסית במערכת. לכיתה שאני לימדתי (לפרק זמן קצר, אני מודה) זרקו דיסלקטים, היפר-אקטיביים וסתם מופרעים, כי כולם מהווים בעיה למערכת אז מדוע לא להכניס את כולם לאותה המסגרת? וכך התחלתי ללמד ילדים בכיתה ז' כמה זה 5 + 0! אבל זו כבר בעיה רחבה יותר ואני סתם מתבכיין על דברים שלא קשורים.

  • אליסיה  On 23 ביולי 2003 at 16:04

    לא, לא נכון. הדיסלקט אינו מודע לשגיאות שהוא עושה ! אומרים לו, אז הוא יודע שהוא עושה שגיאות. אבל, אין לו מושג ירוק מה לתקן !
    ממה שאני מכירה את מערכת החינוך (מעט, אני מודה, ורק בתור אמא לשני "דיס") מאוד מנסים לעזור ובשום אופן לא להעביר אותם לכיתות מיוחדות למיניהן.

  • שוקי  On 25 ביולי 2003 at 12:39

    עומר, מישהו שאני מכיר נתן לי לאחרונה לקרוא עבודה שכתב במסגרת לימודי הפילוסופיה שלו. העבודה מצויינת, הבקיאות שלו בחומר מרשימה, השפה יפה והרעיונות מעניינים. אבל יש שגיאות כתיב.
    ההבחנה בין דיסלקציה לדיסגרפיה היא חשובה, משום שהדיסגרפיה היא ליקוי בתפיסה החזותית והדיסלקציה קשורה יותר להסמלה.
    דמיין לעצמך שהכרת בחורה והוצגתם זה בפני זו. בפעם הבאה שאתם נפגשים, אתה לא זוכר את שמה – היא לא מזהה את פניך. אתה בדוגמא הזו סובל מבעיה שדומה לדיסלקציה. היא סובלת מבעיה דומה לדיסגרפיה.

  • lola  On 26 באוגוסט 2003 at 22:56

    בעצם הבעיה מתחילה כשיש מישהו ששופט אותך, ומחפש בכוח תוויות ואשמים, עם עדיפות לאשמים מערכתיים ("הדור שהולך ופוחת, הממשלה ו/או המדינה")ץ לאילנית אין בעיה עם מי שהיא יש לה קושי שהיא חייה איתו.
    בינינו- הדור הולך ומתפתח- פשוט יש לו צרכים אחרים וכלים אחרים לרשותו. אולי שגיאות הם תוצאה של מהירות כתיבה על מקלדת, העובדה שיש מעבדי תמלילים שמתקנים לך, קיצורים ואיקונים, קריאה "מהירה ורפרנית" גם בשלב ההגהה ועוד כהנה…ובינינו מערכת החינוך בארץ לא משתנה בכאלה מהירויות וניתן להניח שתוכניות הלימודים לא התעדכנו מידי ב 15 שנים האחרונות.
    מה שכן- כמי ש"חריגים" יקרים לליבו- נותר לי רק להעצב ולומר לך שהכל תלוי בגישה של מי שממול. הכי כואב לי כשהמורה שלך זקוק להגדרה כדי לראות אותך (הדיסלקט בשורה האחרונה, ההיפר אקטיבי מקדימה והסתם מופרע בטור השמאלי קרוב לדלת…)מזלם שזה היה לתקופה קצרה.

  • רויטל  On 9 באוקטובר 2003 at 16:08

    תודה על סיפור מקסים ואנושי.

  • רוני  On 13 באוקטובר 2003 at 08:13

    נגעת מאוד לליבי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: