הדרך למשגב עם

מקריית שמונה לא רואים את הדרך, אז וגם היום, הכל משתנה אבל הגיאוגרפיה נותרת זהה וקבועה וחזקה מגחמותינו. היה קר ולקח לי זמן למצוא את הרציף בתחנה המרכזית של קריית שמונה. הרציף האחרון, כמובן, הם אוהבים לקרוא לעצמם סוף הדרך.
וחיכיתי הרבה, קראתי עיתון, אולי זה עוד היה חדשות שהיה העיתון שאהבתי הכי. אולי שעה חיכיתי וזה היה חלק מהקסם כי מקום שצריך לחכות שעה כדי לבוא בו ודאי יש בו משהו מיוחד, גם אם הייחוד הוא רק שצריך לחכות שעה.
הדרך ירוקה, ירוק כהה בקבוקי אירופאי לא מוכר לילדות נגב. לבנון וארזים ודובדבנים, ירוק כזה שעדיין לא מוכר ומפתיע בכל פעם מחדש.
בעלייה העננים חובקים את ההר בלבן מעורפל, לא משוכנע שהוא צריך להיות כאן, וכמו עוגת שכבות ההר הזה בירוק של צמיחה ולבן של עננים, הסתחררתי באוטובוס מריח הספסלים הפלסטיים החדשים ונצמדתי לריפוד הבד המחמם, ובחורף זו ברכה גדולה במקום כל כך קר. ואז ישורת הסיום ובשני צידיה מטעים שלמדתי להכיר, התפוחים משלושה זנים והגודגדן המתוק והמפעל הלבן המשונה והנה זה, ארזים בכניסה מימין ואנשים עטופים ובטחון שהנה מצאתי מקום שהוא מספיק רחוק מכל מה שהיה קודם ומכל מי שהייתי אני.
כשהאוטובוס עמד היתה הבריכה, ממש מעל התחנה, מקורה וסגורה בחלונות ענק מכוסים באדים של חום ומבטיחים מקלט מהקור שבתוכי. יונתן המוזר לקח אותי לחדר למעלה למעלה שאחר כך הפחידו אותי וסיפרו לי על הבנות שגרו שם ולא פתחו את הדלת למחבלים ש*נקשו עליה*, היום כבר לא מייצרים מחבלים מנומסים כאלה, ומן הסתם זו אגדה. ולמרות שהכל היה משונה כל כך ואולי מפני שהכל היה משונה כל כך החלטתי שזה הבית וכך היה.

זה היה מקום שונה מאוד. למרות שבכל מקום חיים אנשים ומרכלים ורבים ואוהבים ושמחים במשגב היה האוויר דליל יותר ואני הייתי כל כך צעירה ומתוקה וטיפשה. למדתי שם הרבה ממה שאני יודעת על אנשים היום, ובעיקר איזה דברים עצובים ונפלאים קורים לאנשים בכור היתוך צפוף ולוהט, וגם מצאתי משפחה שאימצה אותי אל ליבה וחיממה את שלי וכמה חברים שאי אפשר לשכוח. היום כבר אין לי אומץ לנסוע לשם שוב. רחוק מדי, משונה מדי.

כשאמא שלי הביאה אותי לגור שם ראתה איך יונתן ההוא לקח את המזרון שלי והתהפך מעל הגדר במין גלגול מושלם ומצחיק ונוגע ללב, ואז השאירה אותי שם ואחר כך סיפרה לי שבדרך הביתה הרגישה כאילו מאז ומעולם היא נוסעת ולעולם תיסע, כל כך רחוק זה היה.

באהבה גדולה, לכולם שם ובעיקר ליריב שביקר פה והצית את הזכרון

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: