ורדי מפריח שממות יבשות

ורדי אמר לי: היתה לאבא שלך עין חדה לפגמים של המין האנושי.


כשהיה רפאל בן חמש-עשרה אמר לאחיו הצעיר אמיר: אני אתאבד. את רגע מותי, רק אני אקבע.
לא הייתי שם, ואינני אמיר. אני רק מנחשת שאמיר אמר: בסדר, בסדר. הוא היה רק בן תשע בזמן ההוא.
כשהיה רפאל בן עשרים ושתיים אמר לכלתו רעות: דעי לך כי יום אחד אלך ממך.
לא הייתי שם, ואינני רעות, אבל אני מנחשת כי ידעה שהוא יילך ממנה יום יום. הוא הלך ממנה יום יום. בלי אקדח או סכין, בלי כדור שינה או אגן מלא במים ממלאי ריאות. הלך, סתם כך. היא היתה כבר זקנה מאוד כשהגיעה לשנתה העשרים.
כשהיה רפאל בן ארבעים וכמה שנים אמר לבתו בכורתו: לגיל שישים לא אגיע. איני רוצה להזדקן.
הייתי שם. אמרתי לו: "די כבר, אבא, תפסיק".

וביום שנעלמת ישבה רעות על הרצפה והתקשרה אליי. "אבא שלך נעלם". ובדרך, רנו קליאו אדומה וידיים מהודקות על ההגה כפי שידיה התהדקו על בקבוק הוויסקי שלך כפי שידי אמיר התהדקו על שפופרת הטלפון כפי שידיך התהדקו על האקדח.
קלישאה בלתי נסלחת שכמוך. מריאן פיית'פול, אלכוהול, סיגריות, אקדח. מה חשבת אבא, שתהיה לעת סיום בוקובסקי? גינזברג לעניים? אפילו לא דיימון ראניון. התנאי הבסיסי הוא לכתוב. ליצור. מה הותרת מאחור? מכתבי גיל שבע-עשרה, רגישים ומתוקים, אפלוליים במידה מצופה, שולחן, שרפרף ושני פסלי עץ של מתחילים. משפט יפה אמר עליך ורדי. לו הלכת מהעולם בגיל שמונה-עשרה היו כותבים על קברך: הבטחה אבדה. היו כותבים?
סבתא היתה רוצחת גם את מצבתך. אולי גם את יצירתך. את חריטות העץ שלך כלאה בארון זכוכית, הדביקה את ציפור העץ שהגבהת עוף לבסיס פלסטי חמצמץ. את הפרח שחצבת הצמידה לפיסת בד בצבע בורדו. מכובדת כמוה.
כמה היית צוחק. אולי אם היית צוחק פחות וכועס יותר לא היית צריך לעזוב אותנו.
יום הולדת שמח, אבא.

אדם חוזר וקציר יומו צנוע הוא ודל
ועל גבו צרות החול עומסות לו כמגדל
הוא לפניו רואה פתאום
את שתי עיניה של בתו
והוא אז שר
והן איתו שרות
הללויה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורית  On 7 ביולי 2003 at 23:39

    זה לא יכול להיות מוזר מטורף או פאתטי, את לא יכולה אפילו לשים תווית של עצוב. לא אם התוצאה מרגשת ונוגעת כמו הטקסטים האלו שלך.

  • גילעד  On 8 ביולי 2003 at 00:16

    חברים, היא תהרוג אותי, אבל שיהיה.
    תעשו טובה. תוכיחו לה שאתם אוהבים אותה. ולא כאן. זה המוני. דברו איתה אישית. במייל. למי שלא מכיר אישית אז שישתמש ב"כתבו אלי" מצד ימין למעלה. זה נורא קל. וזה נורא יעיל. ויהיה נורא חבל אם היא תממש את האיום. אתם יודעים את זה ואני יודע את זה. אז דחילק, תנו בחזרה. תודה.

    חבר שלה. אוהב אותה.

  • אניטה  On 8 ביולי 2003 at 00:16

    בין היצירות המגוונות של גליון אוקפי מצאתי את סיפורך הקצרצר כזוכה הפעם להערכתי המירבית, עולה על האחרות.
    כל יוצר, כך אני מאמינה, מעדיף להיות האחד והיחיד, הייחודי שמחזיק בתפיסתו המסויימת (במקרה שלך, של הסיפור הזה, אני מתכוונת לקינת הדוברת על אי התגשמותו של האב כיוצר – "מה הותרת מאחור?", דומני, כך כתבת),אני יודעת זאת על עצמי, לכן אבקש את סליחתך והבנתך מראש, על כך שתפיסה זו ומילים נוקבות אלו שהטיחה הדוברת באביה כה קרובות אליי, גם כן.
    אסור להניח לאבות אובדים להנות מפרישתם בטרם עת!
    (נימה קצת מבודחת, אולי לא כל כך מתאימה, הרי אין בידי לדעת מהיכן שאוב הנושא, אולי ממקורות אישיים, אך לא מצאתי דרך אחרת בה אסיים את התגובה הזאת. מאחלת לכשרון המחשבתי שלך לייצר מאמתחתך כתיבה פורייה!).

  • צוף  On 8 ביולי 2003 at 00:22

    מת. זהו. עבר.
    כוס אמא שלו.

  • ANOL  On 8 ביולי 2003 at 00:57

    אחד שאני מחבב אמר פעם שכל האנשים בעלי השם מאבדים מחשיבותם לאחר שאנו מכירים אותם מקרוב. אחד האנשים הבודדים שהצליחו לנפץ לי את אמיתות המשפט זאת רוני.
    בן אדם עם כזו רמה של מורכבות ועומק לא פגשתי זה זמן רב. היכולת שלך לגעת, להצחיק, להרגיז, לרגש מעוררת קנאה. את כותבת מחוננת ואין דף שאת מעלה ואני מעיז לפספס
    אל תפסקי… אוהב, מעריך ומתפלצן…

  • CLFONIA  On 8 ביולי 2003 at 01:02

    אם תפסיקי, זה ירגיש כאילו מישהו השכים מוקדם בבוקר ולקח איתו את העיקר.

  • ר.  On 8 ביולי 2003 at 03:32

    עודפם עשית לי דמעות.
    נשיקות ותודה.

  • אורי ב.  On 8 ביולי 2003 at 12:27

    אדם תולה את אתמולו
    על וו תקוע
    בליבה של רוח.
    הלאה.
    הלאה.

    שעשועי כאילו-
    אילו-
    לו.

    ראי, הכל כרעו נפלו
    אל מרגלות של אין-רגליים-לו,
    שזעמו ורעמו מלא עולם.

    וגם אני נופל וקם,
    נופל וקם,
    נופל

    ומאמין באמונה שלמה.

  • צוף  On 14 ביולי 2003 at 00:42

    זה שיר שרוני אוהבת, והאח הקטן שלה – לא אני, תומר – גם מאוד אוהב. ילד מקסים. באמת חבל שהוא לא כותב פה לפעמים. כותב יפה יפה. אני מאוד מתגעגע אליו. מזל שאחותו גרה פה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: