Deadline

שניהם דבוקים לגדר של גן הילדים. כבר עשר בלילה ויש רבע ירח בשמיים, אחד צעיר ויפה נורא, השני זקן, קורס על הגדר, אוחז בה בשתי ידיים. אני עוברת במכונית ולא יכולה להתעלם. הוא מרביץ לו שם או מנסה לעזור לו?
"הכל בסדר?"
היפה מסתכל עליי, מחייך, רץ אל האוטו. במבטא מזרח אירופי כבד הוא אומר:
"האיש זה חולה"
אני מהנהנת. "צריך עזרה?"
והוא צוהל "כן, כן, צריך להגיע שמה לבית, לא רחוק מפה".
הרבע ירח מעל גבעת התיתורא צוחק עליי. מחכים לך, מה את אוספת זרים ברחוב בלילה.
אנחנו מביאים את הזקן אל האוטו בקושי. המבט שלו מטומטם או אטום או שניהם, הוא לא מצליח להניח רגל אחרי רגל אפילו. היפיוף מרים לזקן את הרגל הימנית ומכניס אותה למושב האחורי, אני דוחפת והוא מתמוטט על הכסא האחורי, שרוע על מרפקו הימני ובוהה. לא נראה כאילו שם לב שאנחנו מטלטלים אותו ביסודיות כזו.
המושב האחורי הפוך. יש שם כמויות של ניירות ועטיפות ממתקים ובקבוקי מים ובירה ריקים, זוהמה שגורמת לי מבוכה בדרך כלל, אבל עכשיו לילה וחושך וההוא בקושי שם לב לעצמו.
היפה יושב לידי ומכוון. ישר, ימינה. אני מסתכלת עליו במראה והוא מחייך אליי. "עוד רגע מגיע בית", הוא מבטיח.
אנחנו מתפתלים בסימטאות. העיר הזו חדשה וכל הרחובות נראים אותו הדבר, גם השמות שלהם דומים, כאילו בכוונה לבלבל. אני כבר לא יודעת איפה אני, למרות שפנינו רק שלוש פעמים. אולי ארבע? אני מנסה לא לחשוב איך אצא מפה אחר כך ועל הגרפיקאית שמחכה והעיתון שצריך לסגור עוד הלילה.
"Stop". הוא אומר.
"הגענו?"
הוא מחייך אליי, מצביע על הבניין הסמוך, ואז מצביע לאחור. במראה אני רואה את הזקן ישן במושב האחורי.
הוא פותח את דלת המכונית ועומד לצאת. אני מניחה יד על ירכו, מעכבת אותו. תישאר, רגע, אי אפשר להוציא אותו ככה. נחכה קצת.
הוא מסתכל עליי, מהנהן וסוגר את הדלת. אני משחקת ברדיו, מחפשת משהו נורמלי. ב 88 יש קייטנו ולוזו, בינגו.
בינתיים הוא מוצא שקית ומתחיל לאסוף את הבלגן מהאוטו. "לא צריך", אני אומרת, אבל הוא מתעקש. אני מתכופפת בין שני המושבים הקדמיים ומביאה עוד בלגן מאחור, וביחד אנחנו ממלאים את השקית. במושב האחורי ריח חזק של אלכוהול. שיכור, אני מבינה. אספתי שיכור. בשביל זה אני מעכבת את כולם באמצע הלילה ועכשיו יש פה את ה – מה זה, רוסי? רומני? לא יודעת. אני לא מבדילה. טוב נו, לפחות ננקה את האוטו בינתיים.
הוא מוצא טוויסט בתוך כל הבלגן. איזה כיף. בוצע אותו לשניים ונותן לי חצי. השוקולד קצת אפרפר מיושן ושמש, אבל אנחנו מחייכים ואוכלים ביחד.
האמנות הכי פחות מוערכת בתבל היא אמנות ההמתנה.   
פסיביות מבוצעת באופן אקטיבי וחונקת אותך לאט לאט. הזקן עדיין ישן. אנחנו ממתינים. נגמר הטוויסט, האוטו מסודר, הנערה מאיפנמה מתנגן. אפילו המזרח אירופי הקטן מכיר את הלהיט הזה, והוא מזמזם. גם אני. כמה זמן אנחנו פה?
הוא מגביר קצת את הרדיו ומזמין אותי לצאת החוצה.
"מה אתה רוצה?"
משאיר את הדלת שלו קצת פתוחה, האור במכונית דולק, רץ מסביב למנוע ופותח לי את הדלת, ומזמין אותי החוצה בתנועת יד אבירית. לרקוד הוא רוצה!
אני לא יודעת מה אני עושה פה, באמת, אבל הנה אני רוקדת. משלבים אצבעות וירכיים ומתנועעים. אשה מבוגרת עם כלב עוברת ומסתכלת עלינו. עושה פרצוף, משוגעים. אני מחייכת אליה, כן, משוגעים, נצמדת אליו, שתתפוצץ האשה הזו, אני שונאת שאנשים שחושבים שהם מבינים.
הירכיים שלו חמות בין אלה שלי, הוא יודע לרקוד, הילד. מזמזם לי באוזן, שומעים את המבטא שלו אפילו בלי מילים.
"מה השם שלך?", השפה שלי מתעלגת לכבודו.
"סלאבה".
הוא לא שואל אותי מה השם שלי. יופי, אני לא רוצה לגלות ממילא.
כשאני כבר כמעט מניחה את הראש שלי על כתפו מתחלף השיר. אמינם, אומר הקריין. יש שם קטע מלודי קצר והרבה ברברת קצבית מתקטעת, אני זוכרת, אבל סלאבה מתעלם, ממשיך לזמזם הנערה מאיפנמה בין הירכיים שלי.
קול כבד מזדחל מתוך האוטו.
"סלאבה, וודקה!"
הוא מתפרד ממני מהר, תוחב ראש לתוך המכונית ואומר משהו לזקן שהתעורר.
בפעם הראשונה מאז שאספתי אותו הוא מפסיק לחייך. "צריך לקחת הביתה", הוא אומר לי.
אני מכבה את האוטו, סוגרת דלתות ומתייצבת לצידו.
"לא, לא, אני לבד"
"אתה לבד תגיע לשם בעוד חודש, תן לי לעזור לך"
"באמת, לא צריך"
אני מתעלמת ומניחה את ידו של הזקן על כתפי. הוא נמוך, תלוי בין שנינו כמו דלי מים כבד, הריח האלכוהולי כמעט בלתי נסבל. בקומה השנייה אני כבר מזיעה למרות שהערב נעים, ומפני שאין אור במדרגות נחבטים לי המותן והגב במעקה המתכת, בטח כבר יש לי סימנים כחולים.
סלאבה עוצר בישורת של הקומה השלישית.
"פה".
הוא מפשפש בכיסו ומוציא צרור מפתחות ענקי, שומט את הזקן מעט, והוא נתלה עליי ביתר עוז.
הוא מכניס אותו פנימה ואני עוזרת, מתפתלים כמו נחש רב מקטעים בעד הדלת ומניחים אותו על ספת בד חומה בסלון. הבית נקי ויש לו ריח של מקום אחר. על הקיר תמונה של איש מבוגר עם צלב ועיטורים צבעוניים.
"זה הפופא שלנו", עונה סלאבה למבטי.
"טוב, אני אלך, אתה בסדר?"
אני כבר בדלת והוא רץ אליי, יוצא למדרגות החשוכות.
"סלאבה, וודקה!"
"לילה טוב", אני אומרת.
"את אשה טובה", אומר סלאבה, ואז הוא מחבק אותי חזק ומנשק אותי על השפתיים. השפתיים שלו רחבות ורכות וחמות.
"סלא
אאאאבה!"
"לילה טוב", הוא עונה.
הדלת נסגרת. אני לא רואה כלום בחושך הזה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שיר  On 30 ביוני 2003 at 14:13

    תפסת אותי.
    כמו נחש, במעלה הגרון, חונקת. הצילו. עצבים נמרטים, מיתרים פוקעים בקצב שעוד אף אחד לא המציא לו שם. הסבל שבאיטיות. פצפוצים של חשמל סטטי. פץ-פץ-פץ. שניה נראית כמו נצח, דקה כמו יקום שלם.
    נחש מתפתל ואין מה לעשות. אם הוא מכיש – הנפילה בלתי נמנעת. אם לא – אפשר סוף סוף לנשום.

    הסיפור יפה.
    תודה.

  • רוני  On 30 ביוני 2003 at 22:02

    התגובה שלך היא יצירה בפני עצמה.

  • ש  On 30 ביוני 2003 at 22:24

    דמות אחת בסיפור שלך שאת לא מספיקה לעשות (…) לה כלום לפני שהסיפור נגמר. מצד שני, האם באמת הסיפור נגמר. האם רוני תוותר על סלאבה? האם סלאבה ימצא בבית וודקה? האם הזקן ימות משחמת הכבד? האם סלאבה יהרוג את הזקן לפינ שימות משחמת הכבד? האם שיר תנצל מההכשה הארסית?

  • ש  On 1 ביולי 2003 at 19:40

    זה שהגבתי קודם בהומור עדיין לא מפריע לטקסט הזה להיות מצויין. ואני רק חושב שהפרגמנטציה הזו שעוברות יצירות כדי שנסכים לספוג אותו דרך הרשת, בא להזכיר לנו שאין כמו ספר. ומקווה שרוני תוציא מהר מהר ספר, עם כל הדברים היפים האלה.

  • רוני  On 2 ביולי 2003 at 09:25

    קצת נגמר לי האוויר מהר מדי כדי שזה יהיה מספיק קצר בשביל הרשת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: