עונת הגמדים

אני יודע שלא תאמינו לי אבל העובדה היא שהיו שם גמדים, והם היו חי וצומח גם יחד. עד עכשיו אני משוכנע שהם היו יותר צומח מחי, אבל על זה היו לי איתה אינספור ויכוחים ואין שום הכרעה בעניין.
היא מצאה אותם, השכנה שלי ממול. כמו שהיא, ילדה בת ארבע, כך היא היתה הכי חכמה שיש.
וערב אחד היא אמרה לי שנמאס לה מהגמדים, שהם מפחידים אותה, ביקשה ממני בבהירות קרה שאקח אותם ואעביר אותם לגינה שלי.
אין לי הרבה נסיון עם ילדים אבל הייתי משוכנע שהדמיון שלה משתולל ושיחקתי עם זה. אמרתי לה שאני אתפוס אותם עם רשת בבוקר.
"למה צריך רשת?", פקחה עליי זוג עיניים גדולות, "הם תקועים באדמה!".
ובשש בבוקר היא זרקה לי אבן על החלון והתעוררתי באמצע הצמיחה שלהם. נראה היה כאילו הם מושכים עצמם בכח מהאדמה, תוקעים בה את המרפקים ואת כפות הידיים ודוחפים כלפי מעלה, ובאמת הם עלו במהירות מדהימה. ראיתי אותה בחלון שלה, צללית קטנה מכווצת בחלק הכי נמוך של החלון. היא השעינה את סנטרה על כפות ידיה שהיו נעוצות על מסגרת החלון, ממעכות את הרשת שהפרידה בינה לבין העולם בריבועים קטנים וברורים.
"לא נראית כאילו את פוחדת", אמרתי לה אחר כך.
"מי שנראה הוא לא באמת פוחד", אמרה.
"מה קורה להם אחר כך?", שאלתי, משום שיצאתי לעבודה כשהם עוד היו מתפלסים החוצה מהאדמה היבשה, וכששבתי לא היה להם זכר.
"בסוף הם צורחים מרוב שהם מנסים לצאת, ואז הם מתייבשים ומתפוררים", אמרה.
"ומחר בבוקר?"
"שוב ינסו לצאת. מאותם מקומות, אותם הפרצופים, כאילו שהם זחלו חזרה אל תוך האדמה".
"אז ממה את מפחדת?"
"הם כבר כועסים. אולי הם לא יוצאים כי אני מסתכלת".
"אז אל תסתכלי"
"ניסיתי, אבל איך אני אדע אם זה מצליח או לא? לא היו גמדים בגינה בצהריים. הם הלכו או שהתייבשו והתפוררו כרגיל?"
הבנתי את הבעיה שלה. האמת היא שהם הפחידו גם אותי קצת, למרות שהייתי כבר בן 19.
"אולי הם לא יודעים שאני מסתכל עליהם, אז תנסי לא להסתכל מחר, ונראה מה יקרה".
היא נראתה חשדנית, אבל הסכימה.
בבוקר הכל היה זהה לגמרי, אותם גמדים באותם מקומות. האחד שיצא הכי קרוב לחלון שלה סובב את פניו לשם בזעם כזה שהבנתי למה היא חושבת שזה בגללה. הוא היה קטן מאוד אבל מפחיד, פניו אדומות ומכווצות.
"זה לא באשמתך", סיפרתי לה, "זה היה כך גם הבוקר. הם יצאו עד הגרביים, כבר הייתי בטוח שהם בחוץ, אבל אז התחילו הצרחות…"
לעולם אני לא אשכח את הצרחות. רק כששמעתי אותן הבנתי את המבט הרדוף, המפוחד, בעיניים שלה. הם צרחו את מותם הקרב, והתייבשו מלמטה, כך שכשרגליהם כבר קמלו היה פיהם עדיין מצווח.
בבוקר הבא הוצאתי אותם, אחד אחד, כריתי את האדמה שסביב רגליהם ובעדינות העברתי אותם לגינה שלי. שיעזבו אותה בשקט.
למחרת הם ניסו לצמוח אצלי בחצר, אבל זה לא הצליח להם. ראיתי את הגבשושיות הקטנות שהצליחו לדחוק, מתרוממות רק מעט, ואז השתטחה האדמה חזרה למקומה, מטושטשת.
ראיתי אותה שוב בחלון, הפעם היו ידיה על פיה בפרצוף מבועת.
"תרטיב", צרחה פתאום, "תרטיב, שכחתי להגיד לך להרטיב!".
רצתי לחצר להרטיב את האדמה, אבל זה היה מאוחר מדי. הם כבר לא הצליחו לצאת, לא הבוקר ולא עוד.
אחרי שבועיים ההורים שלה עזבו את המושב. "לילדה יש ביעותים, החלטנו לחזור לקיבוץ".

ראיתי אותה מורכנת ראש בדרך למסחרית שהביאו מהקיבוץ. אמרתי לה שלום, והיא אמרה לי "צריך לשחרר אותם. אחרת הם יבואו אחריי, ואני מפחדת מהם נורא".
אבל לא הצלחתי לשחרר אותם אף פעם, ובגינה שלי צמחו רק קוצים וכמה ורדים מהשיח הישן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צוף  On 15 ביוני 2003 at 01:03

    אשכרה

  • stm  On 15 ביוני 2003 at 16:54

    ממש מקסים

  • ד'  On 15 ביוני 2003 at 18:11

    מקסים?
    אני מתה על הכתיבה, אבל סיפורים כאלה עושים לי סיוטים.
    למרות שאני לא ילדה בת 4, ולא בחור בן 19, אלא ככה, קרוב מאוד לגילה של רוני (שהיא בעצמה מקסימה, עושה רושם).

  • ש  On 20 ביוני 2003 at 03:23

    מזכיר לי סיפור מד"ב בשם "שדון הדיו" אני חושב, שפורסם פעם בפנטזיה 2000.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: