מָרְקוּס מְערבב סְפָרִים

כל החיים מרקוס מכר סדקית. כל הימים, הוא ובניו ובנותיו, נודדים מבית לבית, מחטים וכפתורים, סרט גומי וקוצץ ציפורניים, סבון, ווים לוילונות של הסלון והמקלחת. לפעמים היה סוחב איתו גם וילון אמבטיה מגומי, אבל אם לא מכר תוך יום יומיים השליך במחסן הקטן. תופס יותר מדי מקום בשק.לפעמים היה כל כך זול שלא היה בשביל זה מטבע מספיק קטן, ונאלצו לקנות שני דברים כדי שאפשר יהיה לשלם בפרוטה.
היו פותחים לו את הדלת אנשים והיה מיד מונה בפניהם: "מחטיםכפתוריםסרטגומיקוצץציפורנייםווים לוילונותסלוןומקלחתסבונים" ועוד מיני כלום שהיה מוצא בזיל הזול בשכונות של השחורים או אצל זקנים שחלפו מן העולם. היו האנשים פוקחים עיניים גדולות למולו. "תגיד לאט, סניור מרקוס, בוקר טוב, מה שלומך, מה יש לך היום?" והוא בשלו: "בוקרטובאדוני מחטיםכפתוריםסרטגומיקוצץציפורנייםווים לוילונותסלוןומקלחתסבונים". מי שלא הכירו טרק לו את הדלת מיד או שאמר "כמה סבון?"
"10 פרוטות"
"גנב. תביא שניים, ושיהיה חדש, שמעת?"
מרכוס היה מפשפש בשק שלו, בלי להתבונן, מוצֵא, מוציא, כמעט משליך על האיש, לוקח את הכסף וכבר איננו.
בין בית לבית היה מפשפש בשקית הקטנה עם הכסף, ואז דוחק אותה לכיס הפנימי של המעיל, בצד שמאל, מעל הלב. מקום בטוח, שכנע את עצמו, אבל לעיתים התפתל אל פינת רחוב, נכנס בשערו של בית והעביר קצת לכיסים אחרים, שלא למשוך את הגנבים של פורטו אלגרי שעוקבים, זה ברור, רק אחריו.

כשסיפרה לו הילדה על הקיבוץ בישראל התקשה להבין. עובדים, בלי לקבל כסף. כל השאר מקבלים בחינם ועוד קצת פרוטות לחנות שאין בה כמעט כלום. הכניס את כל הכסף שהיה לשק גדול, נתן לבן מויזס ועלה לארץ ישראל לראות איך חיים בלי הכסף.
בקיבוץ לא היה צורך במוכר סדקית, והוא כבר היה איש מבוגר. אמרו לו תהיה כורך ספרים, אמר בסדר.
פעם בשבוע היתה הספרנית, לא יודעת מילה פורטוגזית, מביאה אליו את הספרים הפצועים, החולים, החבוטים והקרועים. "אני הדוקטור של הספרים", היה צוחק.
מהר מאוד למד את המלאכה. תופר כשצריך, אבל יותר אוהב להדביק. פחות עבודה, וכל הזמן האחר בשבילו. לשוטט בשבילי הקיבוץ, להתגעגע הביתה עם חברים שהשתקעו פה. עברית כמעט לא למד, כולם מדברים פורטוגזית כל כך יפה ממילא, והשוורצעס שלא מדברים שפה של בני אדם, כמו הספרנית, באמת לא מעניינים אותו בכלל.
אחרי שנה התחיל להתבלבל קצת. הילדה שלו אמרה לו, כשהנכדה על הברכיים, שהוא צריך לראות רופא. אמר לה "תשתקי".
אחרי עוד זמן התחילו החברים להגיד. "סניור מרקוס, אתה לא זוכר כל כך טוב". צחק, נבוך, לא אמר להם לשתוק אבל התעלם.
אולי חודשיים אולי שלושה עברו לפני שהתחילו להתלונן, והספרנית העצלנית לא עשתה שום דבר, וכך ארע ששנה שלמה הדביק את הספרים בדרך שלו. קפדן, כל העמודים מסודרים יפה מאוד בשורה, כמו ספר חדש. באמת קשה היה לראות עד שדוניה לושה התפוצצה בחדר האוכל בצרחות על הספרנית ועל הבת שלו המסכנה שיפסיקו תיכף ומיד כי ככה היא לא יכולה לקרוא יותר. ההתחלה בסוף והסוף בהתחלה, פה עמודים הפוכים על ראשם ושם חסרים לגמרי
הבת שלו ככה הנהנה עם הראש ואמרה שזה נכון, גם היא אוהבת לקרוא וזה קשה ככה, אבל מרקוס, מה לעשות, הוא כבר לא צעיר, והיא לא מצליחה לדבר איתו. התביישה להגיד שאמר לה "תשתקי".

לקחו לו את הספרים. כבר לא היה "מרקוס, כורך הספרים של קיבוץ ברור חיל". עכשיו רק זיידע. הנכדות קוראות לו זיידע, מחפשות כסף ושוקולד נוזל בכיסים. המשיך להסתובב בשבילי המשק, המשיך לדבר עם החברים, אבל לא הרגיש בסדר.
לפעמים ישב והפך בספר האחרון שנותר אצלו. באותיות העבריות, הוא מכיר אותן יפה מבית הכנסת בבית, אבל לקרוא את זה קשה, והרבה מילים בספר, והרבה מילים שאין בתורה הקדושה והוא לא מבין ומכיר. למי יש כח ללמוד עכשיו. לא יכול להתווכח. יש עמודים הפוכים והמספרים לא לפי הסדר. התבייש.
ורב עם הילדה כל הזמן. הבנות שלה מתוקות, אבל היא, קשה כמו אמא שלה. עקשנית, מלוכלכת. הבית הפוך, לא מבשלת. "לא פלא שעזבו אותך אליעזר ואבריימלה" אמר לה, והיא צרחה "תלך מפה כבר, תחזור לבנים שלך, אני לא יכולה לטפל בארבעה ילדים. מספיק הבנות שלי והעבודה במטבח כל השבוע ובפרדס בשבת, הידיים שלי כתומות מתפוזים ומסריחות מעוף, אני לא יכולה יותר".

נסע חזרה הביתה. הבן שלו, דוקטור ובנאדם, לא כמו הילדה, אמר לו "בוא תעשה אצלי בדיקות דם". בגאווה הלך, מסתכל מסביב. אני האבא של הדוקטור. כשנגמרו הבדיקות לא רצה לחכות עד שייקח אותו. הלך לבד.
חשב על הספר האחרון שכרך בקיבוץ, אולי יכרוך כאן? בפורטוגזית קל יותר, אולי יהיה מי שישלם. אין לו כח לסחוב את השק על הגב וממילא סדקית כבר לא קונים, רק דברים יקרים בסופר הגדול. איך מסתדרים בלי סרט גומי הוא לא יודע, כשנקרע כפתור המטומטמים קונים חולצה חדשה.

עבר את הכביש ונדרס, כמעט מת. חצי שנה שכב כמעט מת. כשדיברו איתו הקשיב, לא יכול לענות. חשב על הספרים של הקיבוץ שמודבקים הפוך והוא אשם ואין תיקון לאשמתו, חשב על הספרנית שלא דיברה פורטוגזית אבל החיוך שלה היה חם ודווקא הרגליים שלה היו כל כך יפות, חשב על הגומי והכפתורים שאף אחד לא רוצה, על התלתלים של הנכדה הרחוקה שקראה לו זיידע ועכשיו כבר לא יראה אותה עוד, והכי הרבה חשב על השק של הכסף שאצל מויזס. ואז מת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יולי  On 1 ביוני 2003 at 10:12

    אפשר כמעט להריח את הסיפורים שלך, לראות? אני רואה אותם ברור לגמרי.
    תענוג.

  • צוף  On 4 ביוני 2003 at 00:31

    שאני מעריץ את הזיכרון הקולקטיבי שלך ושל מה שאת עושה איתו? לי, בכל מקרה, יש טעם של בזוקה בפה, וזכרון מדונה פייגה דווקא, והלאצטע נעייס שלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: