עייפות החומר

העונש שחטפתי על האיחור היה קצת מוגזם.
איחרתי לפגישות עם הפסיכיאטר כמעט כל שבוע. היו לנו שיחות קצרות על העניין. הוא היה תמיד עם השאלות הטיפוליות האלה "תחשבי למה את מאחרת" ולי תמיד היו תשובות מצויינות שכללו את המילה טרנספרנס והסברים ברורים לגביה. "אני מאחרת כי אני אמביוולנטית כלפיך. אני קצת מאוהבת בך וקצת רוצה שתטפל בי ובעיקר עושה לך פרובוקציות כדי לקבל התייחסות. גם איחור הוא פרובוקציה".
ואז הייתי אומרת לו "אבל זה לא אמיתי, האהבה שלי, זה מצב קלאסי של העברה. אני מתאהבת בך כחלק מהאינטימיות הטיפולית וכך מתאפשר לנו לבדוק מה קורה לי במערכות יחסים בעולם האמיתי מחוץ לחדר".
הוא היה מחייך, הבנזונה החתיך, ואומר לי שוב "אצלך המילים הן זונות. את באמת תגידי תמיד את הדבר הנכון, אבל שנינו יודעים שאת לא באמת מאמינה בזה". כמובן שזה היה נכון. אני יודעת מה הוא רוצה לשמוע. שלוש שנים וחודש סיפקתי לו את הסחורה בדייקנות. פעם הוא אמר לי שעוד לא באמת התחלנו בטיפול ואני כל כך ניסיתי להתאפק אבל בסוף צרחתי עליו "אז למה אני משלמת לך 400 שקל בשבוע למה? 64 אלף שקל השארתי פה בזמן שאנחנו מחממים מנועים לקראת הדבר האמיתי!"
הוא חייך לרגע והעיניים שלו היו סיניות והפרצוף הארוך והרזה נחצה בקווים דקיקים לרוחב ונראה כמו רשת דרכים. הוא אמר "אני חושב שהעובדה שאת מרשה לעצמך לכעוס עליי מאוד חשובה".
הוא בסדר, הר דוקטור פסיכיאטר. מרשה לי לקרוא לו בשם פרטי וכשאני מפטירה איזה "מותק, נדמה לך שאתה מבין, זה לא ככה בכלל" הוא מחייך על המותק שלי ורק אז תופס את ההבעה המקצועית המהורהרת. הוא עובד במחלקה פסיכיאטרית ולפעמים מתקשרים אליו מהמיון לטלפון החרום שלו. הוא קם ומפנה לי את הגב ויש לו תחת כזה גברי ועסיסי ושווה ונוטפים לי המיצים מהפה. כשהוא לא כונן אני מתנחמת ברגליים הארוכות, משוכלות, ביד המשתלשלת ברישול ביניהן ומונחת אסטרטגית יפה כזה על המפשעה. אני מדמיינת לפעמים איך הוא מרים את היד ומזמין אותי ואני כבר כורעת בין ברכיו ומרעידה אותו טוב טוב עם הלשון.
אבל לא, הר דוקטור מקצוען, הוא לא ייתן לי לענג אותו. הוא אפילו לא מרשה שאפנה אליו מטופלים אחרים, בחור מסודר שכמוהו. "זה המקום שלך", הוא אומר, ו"אני לא רוצה להפר את האינטימיות שלנו ולהכניס לכאן מישהו אחר". הוא מפנה את החברים שלי למטפלים אחרים בנימוס והם אומרים לי שהוא רציני, וצודק, וככה זה צריך להיות. אתיקה. הוא לא תופס שאני פשוט רוצה שיראו איזו מציאה תפסתי. זה קצת כמו להביא חבר חדש וחתיך במיוחד למפגש עם החבר'ה או לעבודה. הנה, זה שלי, תתעלפו בבקשה.
ובשבוע שעבר איחרתי רק בחמש דקות. בזמן האחרון הצפיה ביד המשתלשלת מעל המפשעה נהייתה עניין כל כך מרגש, מזין פנטזיות לכל השבוע. פתאום היה חשוב לי להגיע בזמן, לנצל כל רגע להתבוננות בחזה הרחב שלו, במשולש המציץ מחולצות המעצבים המכופתרות, לרחרח אותו כשהוא פותח את הדלת לרווחה ומפנה לי מקום לעבור ולהתבייש קצת באד העשן המסריח העולה ממני, רגע אחרי שכיביתי את הסיגריה.
חמש דקות, זה לא הרבה. דפקתי על הדלת כמה פעמים ולא ראיתי את הצללית שלו מבעד לחלון הזכוכית המחוסמת. חיכיתי וקיוויתי לצללית האדומה. בחולצה הזו הוא משאיר שלושה כפתורים פתוחים.
תלתלי שיער מציצים, לא יותר מדי ולא מעט מדי, לא קשים ויבשים כמו בבית השחי ולא סמיכים מדי כמו סוודר אנושי, בדיוק במידה, בדיוק בעוצמה. לשימוש בעת ריגוש עצמי. הוא לא פתח את הדלת.
התלבטתי רגע ואז ניסיתי בעדינות, בשקט, לפתוח לבד. אחרי שהסדק נחרץ חשבתי שאולי היה עדיף לצלצל בפעמון הבית. אשתו היפה מדי תפתח לי את הדלת ותגיד שהוא התייאש מלחכות לי ותקרא לו, אבל הדלת כבר היתה פתוחה והרגל כבר על הסף ונכנסתי.
כל מה שראיתי היה התחת הלבן שלו, מדהים יותר מאשר בדמיונות הכי פרועים שלי. לקח לי רגע להבין שהוא כולו ערום ושאם אחכה עוד רגע אראה הכל. על חבל, משתלשל מהמשקוף של הדלת המפרידה בין חדר ההמתנה לקליניקה. הוא התנדנד עדיין. נגעתי בו בעדינות והוא היה חמים, אז הקפתי אותו וחיבקתי את הירכיים למעלה, בדיוק בגובה הנכון, והרמתי אותו קצת, תוהה איך להגיע למעלה ולשחרר את הראש שלו מהעניבה הארוגה של החבל. הביצים שלו נתקעו לי באף ולא יכולתי שלא להתבונן ולגעת בהן בלשון, ואז הוא התקפל לי בין הידיים והשתעל.
אמרתי לו "אמיר, בחייאת, תעזור לי" והוא התחיל לבכות והוריד את העניבה מהצוואר. ראיתי שהידיים שלו רועדות והוא החליק בין הידיים שלי ונשען עליי ערום ויפה. הובלתי אותו אל הכסא של הקליניקה, האדום, והוא ישב שם לבן וזוהר ושיקע את הפנים בין כפות הידיים ובכה. "חשבתי שלא תבואי כבר" הוא אמר. התכופפתי, עינגתי אותו קצת, כמה שצריך, והלכתי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יורם  On 25 במאי 2003 at 13:15

    אי אפשר לשלוח הודעה מבלי לכתוב כאן למטה גם.
    אז הנה האות הראשונה של הכותרת.

    מ

  • רונית  On 25 במאי 2003 at 13:19

    רוצה עוד 🙂

  • שוקי  On 26 במאי 2003 at 00:46

    אח, רוני, איך את מתבזבזת על כתיבה נוגה ומרגשת כשיש לך פוטנציאל כזה בתחום הזימה. לא, האמת היא שנוגה-ומרגש עדיין קוסם יותר, אבל זה… איך לומר… לו הייתי פסיכיאטר זה היה מחסל לי את הקריירה בו במקום.

  • אלפרון  On 26 במאי 2003 at 12:22

    רק מכמני רוני אני רוצה.
    שקד, אלפר ודאום ימתינו מעתה כל בוקר לתורם אחרייך.
    ולחשוב שאת מכלה מילים על תיירות. בזבוז.
    גו רוני.
    אלפרון
    http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-859-64,00.html

  • אני  On 27 במאי 2003 at 11:37

    לגמרי.

  • שי  On 27 במאי 2003 at 19:19

    סיפור של מטרופולין, עכשווי, זורם וקצבי, מאפשר לקורא מידה של אמפטיה ומכאן הנאה. רק שאולי אני רוצה קצת יותר מספרות, כי טלוויזיה כבר יש לי.

  • החיים האחרים  On 1 ביוני 2003 at 16:40

    הממ..
    קטע יפה.
    כבר קראתי אותו פעם.
    בישראבלוג.
    פורסם ב- 20/1/2003 בשעה 22:57. לא משנה באיזה בלוג.

    אל תמחקי את הבלוג ההוא. חבל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: