בן שנה אחת עומד על כסא עץ ליד שרפרף עטוי מפת תחרים

 

 

 

האיש בתמונה הוא ז'ורז'י אמאדו.
כאן הוא בן שנה. פניו נוגות, שיערו חל'ק. איני מצליחה לזהות בפניו אף סממן עתידי מאלה שאני מכירה בתמונותיו כאיש בוגר.
אבל התמונה הזו היא ברזיל של סבתי, ישנה, עצית, מתפרקת, ומתענגת בכל זאת על שמלת הילד ומפת התחרים, על סידור פרחים מתפרע בשמחה. לא שניים פרחים באגרטל, לא מינימליזם, לא ניקיון, בעירה וסערה ופראות של טבע בתוך הבית.
האיש הזה ימציא במיוחד בשבילי את דונה פלור, ייקח אותי לטיולי בין ערביים בין המולאטיות של באהיה, יעניק שביבי נחמה לגעגוע אל שורשים לא נודעים. ימציא לי זכרון ומקום במקום השבילים הצרובים של הקיבוץ, במקום הדלות כערך, ובכל זאת: הבדידות כחיים.
במקום שנתן לי לאוכל יש ניחוחות וטעמים שהם כחוטים דקיקים אל המציאות שלי, דומים, אבל כמעט. לאוכל יש שמות של שמחה, ותמיד שיבה אל הפז'ואדה, אוכל שהוא נחמת עניים ותמיד אפשר ללכת לאמא ולבקש ולרגע לדמיין את גבריאלה מעכסת בשוק בדרכה לצלחת כזו בדיוק.
 
אומרים שאני לא נראית ברזילאית.
איך נראית ברזילאית?
אני נראית כמו אבותיי מכפריי אוקראינה, אבל מה זה משנה. אני כבר רחוקה משם שלושה דורות ושלוש יבשות ושתי שפות ועוד דור ועוד לעלגות. אני ישראלית שהפורטוגזית של פורטו אלגרי מתנגנת לה כבית. מילות ינקותי ממולמלות, "קירידה", "מאו אמור", "בליניה".
 
אז אני מסתכלת על ז'ורז'י וחושבת ברבדים רבדים: הנה הגבר שסבתא יכלה לנטוש, אחרי השניים שכבר הותירה מאחור, משועממת מבישול ארוחות ורוצה רק לקרוא עוד ועוד ספרים. אשה מחורבנת, סבתא שלי, אבל אדם מצויין. כעת פורחים פרחי הסיד הלילכיים מאחורי פניה ומסתירים אותה ממני, רק נותרת הקליפה, דונה אווה עייפה ממלחמות. היא כבר לא תספר לי על הכושית שחטפה את אמא שלי, על אבא שלה הנודד בין הכפרים ושק סדקית על ראשו, מוכר בפירורי קרוזיירוס מזכרות מאובקות ופריטים שימושיים לבית, על דורה, האחות והחברה הכי טובה שמתה מדלקת ריאות רגע אחד לפני שהומצאה האנטיביוטיקה ושברה את ליבה לתמיד.
נשארה רק המשפחה הרשמית, המרשימה מאוד: אחיין אחד הוא ראש ארגון הפסיכיאטרים העולמי, אחר מיליונר, כולם אנשי אשכולות ידועים ומוכרים. שום דבר מבאהייה או העולמות הקסומים. המשפחה יכולה להיות קסומה רק כשמישהו אחר מספר על אודותיה.
ובכל זאת, משפחה דרום אמריקאית: יש אחת מפגרת שמתחזקים אותה בעדינות ובאהבה, עוד אחת מטורפת, מתגרשת, חיה עם נער צעיר ממנה בשלושים שנה, מביישת את המשפחה. אולי היא מעכסת בשווקים?
ברזיל היא ביתי הלא הנודע, געגוע ללא קץ. ז'ורז'י הוא המנחה שלי, אוחז בידי ומוביל אותי.
מאוד נהדרים לי כל ספריו, והכי אני אוהבת את גבריאלה ציפורן וקינמון.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סתמ גושל  On 12 במאי 2003 at 23:31

    לכתוב דברים אחרים זאת אומרת. זה באמת טוב מאד.

  • צוף  On 18 במאי 2003 at 23:35

    הלוואי עלי, המסורת הזו.

    אני מעדיף את ים המוות, כי הוא ממש שיר. וגם אותו קראתי בשלוש שעותף במקום ללכת לישון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: